בשנה שעברה הקורונה שלחה את תלמידותי ואותי לגלות באכסניית סוסיא. את השיעורים לימדנו בקפסולות בכיתות אבל בהפסקות ביליתי במדשאות היפות, בין עצי התאנה והדקלים הבודדים.
נשמע די משעמם, לא? אז זהו, שלא, מפני שהיה לי זמן להתבונן קצת יותר לעומק. צילמתי לכם את הפלא, ואתם מוזמנים להתבונן גם כן: על כל אחד מגזעי הדקל צומחים חוטרים.
חוטר הוא "עץ תינוק" שצומח מצד הגזע. הדקלאים (מגדלי הדקלים) יודעים להפריד את החוטרים מעץ האם ולטעת אותם באדמה. היתרון העיקרי הוא שבנטיעת חוטר יצמח ממנו דקל צעיר שהוא שיבוט מדוייק של דקל האם. בדיוק כמו אצל הורים וילדים זרעי צמחים מכילים גנים (כלומר תכונות) בהרכב שלא תמיד ניתן לצפות מראש. ייתכן שתזרעו זרע של תמר מתוק ועמיד ויצמח לכם דקל שמניב פירות עלובים. אבל בשתילת ייחור (חוטר הוא סוג של ייחור) סוג הפירות, גודלם וטעמם מובטחים מראש – הם יהיו זהים לתמרים שצומחים על דקל ה"אם".
לראות חוטרים על גזע הדקל זה "רגיל", נכון כמעט לכל דקל. אבל הדקלים בבית ספר שדה הפתיעו אותי – ויפתיעו גם אתכם כשתלכו להתבונן בהם: הגזעים האלו הפכו להיות כר פורה לצמחים רבים, שאינם דקלים בכלל.
איך ולמה זה קורה? לעץ הדקל יש סנסנים – "זנבות" שנשארו מחוברים לגזע אחרי שקיצצו את כפות התמר. הסנסנים יוצרים "כיסים" – חללים שבמשך הזמן ועם סופות החול והרוח מתמלאים באדמה. בחלק מהכיסים האדמה בעומק עשרה סנטימטר וגם יותר. בשטחי הדשא פועלות ממטרות, והרי לנו עציץ מושקה, מוכן לזריעה.
ומנין הזרעים? לכל צמח יש מנגנון משלו להפצת זרעים. פירות עסיסיים נאכלים על ידי ציפורים. הציפורים נחות על הדקל, וחלק ההפרשות שלהן, שמכילות את זרעי הפרי שאכלו נופלים על כיסי האדמה. כך הגיעו אל הדקל זרעי התאנה והאשחר, למשל. ייתכן שזרעים אחרים, שהם קטנים וקלים עפים ברוח ונשתלים בכיס יחד עם האדמה.
מה יהיה בסוף? האם יצמח עץ תאנה או תאנה מתוך גזעו של התמר? נראה לי שזה לא יקרה. השתיל יגדל עד שכיס האדמה כבר לא יספיק כדי להכיל את שורשיו, ואז הוא יתנוון וימות. אבל מי יודע? נחכה כמה שנים ונראה. ובינתיים – לכו לראות או חפשו תופעות דומות בסביבת מגוריכם.
