אי אפשר שלא לראות אותם – כדורי "סבא" גדולים של זקן הסב, וכדורי "סבא" במגוון גדלים אחרים. כולם מחכים לרוח שתנשוב בהם ותגרום להם להפוך למאות מצנחים קטנים מרחפים באוויר.
גם לזרעי הכלנית ופתילת המדבר (תפוח סדום) יש מעין ציצית שיער הנישאת ברוח. אבל מצנח "סבא" משוכלל יש דווקא לפרחים ממשפחת המורכבים. שמה של משפחת המורכבים ניתן לה מפני שכל "פרח" במשפחה זו מורכב בעצם ממאות פרחים זעירים. אחד מהם הוא הטיון הדביק, שכתבנו עליו כאן פעם. בסיום הפריחה כל פרח זעיר מבשיל, ומתפתח לזרעון המצויד בחיבור לציצית. כל הציצות מתארגנות על מצע הפרח במבנה כדורי, הוא ה"סבא פופו". ובבוא הזמן המתאים מתפרק ה"סבא", וה"מצנחים" הסיביים נפרדים ועפים ברוח. כך הזרעים מופצים לכל רוח עד שימצאו מקום שבו ינבטו.
למה ללכת רחוק?
אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. אבל אם כל התפוחים יפלו בדיוק מתחת לעץ, לא תהיה עבור כולם מספיק אדמה על מנת לנבוט ולצמוח. זה נכון לתפוחים וזה נכון לכל צמח אחר. לכן לצמחים יש מנגנונים שמאפשרים את הפצת הזרעים למרחקים. צמחים רבים נעזרים ברוח כדי להפיץ את הזרעים שלהם, אבל המנגנון המשוכלל ביותר להפצה על ידי רוח הוא הציצית – "מטריית הסבא".
חוקרים שבדקו את אחד מהצמחים בעלי "סבא" – שן ארי (שינן), גילו שרוב הזרעים נוחתים במרחק של עד עשרה מטר מהגבעול. אבל אחד מ-7,000 זרעים (0.014%) יעוף למרחק של יותר מקילומטר.
צניחה חופשית
בשבוע שעבר כתבנו פה על חסידות ועל תנועת התרמיקה שמאפשרת להן לדאות. גם מצנחי הזרעים מנצלים את תכונות האוויר כדי לנדוד למרחקים. בשפה מדעית נאמר שבזמן תעופה נוצר כוח גרר – התנגדות של האוויר לתנועת הגוף בתוכו. היינו מצפים שהתנגדות האוויר תגרום לגוף המרחף לעצור וליפול, אבל תנועה של גוף באוויר יוצרת שינויים בלחצי האוויר סביבו. כתוצאה מכך הגרר דווקא פועל על הגוף בכיוון ההפוך לתנועתו באוויר, והגוף נדחף קדימה.
במבט ראשון, מצנחים של זרעים דומים למצנחי רחיפה. במבט שני, יש הבדל עצום בין שני סוגי ה"מצנחים": מצנח רחיפה הוא יריעה שלמה שלוכדת את האוויר מתחתיה. כך היא גורמת להבדלי לחץ בין האוויר הצפוף מתחת למצנח לבין האוויר ה"רגיל" שמעליו. אבל ציצית של הצמחים עשויה מהמון סיבים דקים, שביניהם יש רווחים, כך שהאוויר עובר ולא נלכד מתחתם! אז מה קורה שם?
החוקרים הסקרנים רצו לראות מה בדיוק קורה. אבל אוויר הוא שקוף! כדי "לראות" את לחץ (ריכוז) האוויר והתנועה שלו, החוקרים פיזרו בו חלקיקים זעירים כמו עשן. החלקיקים "צבעו" את האוויר, ואיפשרו לראות באילו מקומות הוא צפוף ובאילו מקומות הוא דליל וגם לעקוב אחרי זרמי האוויר (במחקר השתתפו גם תאורת לייזר, מצלמה מהירה, ועיבוד ממוחשב…).
התברר שהסיבים הקטנים יוצרים מכשולים שמסחררים את זרימת האוויר ומאטים אותה. כתוצאה מכך נוצר מעל הציצית אזור של לחץ נמוך יחסית. כך הסיבים משיגים אותה תוצאה שמשיג המצנח השלם, אבל בדרך הפוכה: לחץ האוויר שמעל המצנח קטן יותר מלחץ האוויר שמתחתיו. הבדלי הלחץ מגדילים את כוח הגרר הפועל על המצנח, הזרע נופל לאט יותר, מרחף זמן רב יותר ונישא ברוח הרחק מפרח האם שלו.
ועכשיו לחלק הכיפי
גם בלי להבין את כל זה, כיף גדול פשוט לקטוף כדור שעיר, לנשוף בו ולראות איך כל זרע נישא באוויר על גבי המצנח הפרטי שלו.
מענין גם לראות את הצורה שבה הזרעים ארוזים לפני שהכדור כולו נפתח. אריזה חסכונית יעילה שמכווצת את כל המצנחים לתוך תרמיל צר. ואז, כשמגיע הזמן, התרמיל נפתח והופה! יש לנו כדור שערות יפהפה.
אצל הקוצים – גם הם ממשפחת המורכבים – נראה משטח, כעין סלסלה, שבתוכה מסודרים המצנחים זה ליד זה. כשבאה הרוח, רק חלק מהזרעים – אלה שיותר חשופים לרוח – יתעופפו להם. שאר הזרעים יחכו להופעות הבאות של הרוח. אגב, זרעי הקוצים גדולים וכבדים יותר מזרעי הסביון וזקן הסב, ואילו השערות במצנח שלהם קצרות יותר. ובכל זאת, התעופה שלהם מרשימה בהחלט.
