חגב
בשעות היום שדות העשב מלאים שירה. זו שירת החגבים וקרובי משפחתם. החגבים מעולים בהסוואה, ואלופים בקפיצות לגובה ולרוחק.

בשעות היום שדות העשב מלאים שירה. זו לא שירת העשבים המפורסמת. זו בעיקר שירת החגבים וקרובי משפחתם. סביבת החיים של החגבים מקשה עליהם לראות זה את זה. לכן הם משתמשים בתקשורת קולית כדי למצוא חברים ובעיקר בני זוג. חגבים שרים רק ביום (חרגולים שרים בעיקר בלילה. צרצרים שרים בעיקר מתחת למיטה שלכם…).

במחשבה שניה, שירה יוצאת מהפה או הגרון. החגבים משתמשים בפה רק כדי לאכול. על מנת להשמיע צלילים הם מחככים את הרגל על הכנף. זאת לא שירה. זו נגינה… הנגינה מספקת למאזין המשכיל הרבה מידע על המנגן. נקבה ששומעת יותר מזכר אחד תבחר בהתאם לניגון את הזכר המתאים ביותר לטעמה.

איך מזהים חגב?

לכל מין חגב צליל ייחודי, ויש יותר ממאה מיני חגבים בארץ. מכיוון שאני לא יודעת להבדיל ביניהם, אדבר על המשותף לכולם.
אלה סימני הזיהוי של חגב:

  • רגלי ניתור חזקות (שהתורה קוראת להן "כרעיים לנתר")
  • שני זוגות כנפיים – אחד שקוף, שמשמש לתעופה ואחד בעל צבע הסוואה שמשמש לכיסוי (כנפי חפיה)
  • וסימן חשוב נוסף: לחגב מחושים קצרים, להבדיל מהחרגול שיש לו מחושים ארוכים כאורך גופו כמעט
חגב
רגלי ניתור, שני זוגות כנפיים ומחושים קצרים – אלו סימני הזיהוי של החגב

אלופי הקפיצה לרוחק

אמרנו שרגלי ניתור הן מסימני הזיהוי של חגבים. הידעתם? חגב בוגר יכול לנתר לגובה של עד פי 10 מאורך גופו ולמרחק של עד 20 פעמים מאורך גופו. איך? מפרק הרגל ("הברך") של החגב פועל כמו קפיץ. כאשר הרגל מקופלת הקפיץ נדרך, וברגע שהשרירים מתרפים, הרגל מתיישרת בבת אחת. אגב, גם חגב עם רגל אחת יכול לנתר, אבל למחצית המרחק או מחצית הגובה.

חיי חגב

כמו כל החרקים, גם החגב בוקע מביצה. אבל שלא כמקובל אצל רבים מהחרקים (פרפרים, זבובים, חיפושיות ועוד), החגב לא מתחיל את חייו בצורת זחל וגם לא הופך לגולם. החגב בוקע מהביצה בצורת "נימפה". להדיוטות כמונו נימפה של חגב פשוט נראית כמו חגב תינוק זעיר ומתוק במיוחד.

משלב הנימפה ועד הבוגר החגב מתנשל 5-6 פעמים. בכל התנשלות החגב מגיח מתוך עורו הישן לשלב מפותח יותר. הדוגמה הבולטת: לנימפות בשלבים הראשונים אין כנפיים כלל. בהמשך צורת הכנפיים ניכרת יותר ויותר.

חגבים בכל מיני צבעים

מכיוון שאזורנו – אזור ספר המדבר – מאופיין בצמחיה מעטה, מיני החגבים "שלנו" הם חובבי קרקע. יש להם גוף מוצק, "גוצי". באזורים אחרים בארץ יש מיני חגבים ירוקים וגם מבריקים. לא אצלנו. החגבים שלנו חומים-אפורים, עמומים ומחוספסים, כמו האדמה שעליה הם עומדים. כשהם לא אוכלים, הם מסתובבים על האדמה, בצל אבנים או עשבים.

קשה לצלם חגבים בשדה. קשה אפילו לראות אותם. בדרך כלל עד שהחגב לא מנתר לך מתחת לרגליים אינך מרגיש בנוכחותו. יש להם צבעי הסוואה מעולים. ייתכן שבשטח אחד יהיו חגבים מאותו מין שיש להם גוונים שונים. יש מיני חגבים שמקבלים את הצבעים הסופיים שלהם רק אחרי שהסתובבו קצת בשדה, ובתהליך מופלא קיבלו את הצבע והדוגמה בהתאם לדפוס הטבעי של האדמה והאבנים בשטח.

חגב על קיר
הצבע החום-אפור של החגב מאפשר לו להסתתר היטב.

חגב שעומד חשוף ומבחין בנו יעצור כל תנועה, מאמין או לפחות מקווה שהוא מוסווה היטב ומתמזג בין האבנים והקוצים. רוב הסיכויים שבאמת לא נראה אותו, אבל אם נמשיך להתקרב, רגע לפני שנדרוך עליו הוא ינתר ויתרחק. יש חגבים שמסתתרים בצל האבנים. חלק ממיני החגבים מקפידים לעמוד בניצב לשמש, בצורה שהגוף שלהם יטיל צל קטן ככל האפשר, מפני שלצל אין צבע הסוואה והוא עלול לחשוף את האמת: כאן עומד חגב…

לרבים מהחגבים יש שיטה לחמוק מטורף שכבר גילה אותם: כנפי התעופה שלהם (התחתונות) הן שקופות אבל גם צבעוניות. צבען בולט לעין – וורוד או צהוב עז. אם החגב חושד שזיהו אותו, הוא מנתר, פורס את כנפיו הצבעוניות, ועף למרחק קצר של כמה מטרים. רגע לפני הנחיתה כבר הוא מכסה מחדש את כנפיו הצבעוניות. עד שהעיניים שלכם מתאוששות ממכת הצבע, החגב כבר נחת במקום אחר, קפא במקומו והתמזג בסביבה לבלי הכר.

אפשר לאכול את זה?

לחגבים יש תפקיד מיוחד בשרשרת המזון בטבע. בדומה לבהמות הגדולות גם מערכת העיכול של החגבים מותאמת להמיר חומר צמחי דל בחלבון וקשה לעיכול (עשב) ל"יחידות" תזונתיות (הגוף שלהם) עשירות בחלבון ובשומן ונוחות למאכל. מכאן הרעיון שעובר לפסי ביצוע, לייצר תחליפי בשר מחגבים. יש גם מיני חגבים שהם כשרים, אבל הנושא כרוך בקשיים הלכתיים, והדרך למוצרי חגב כשרים עוד ארוכה.