חסידות בשדה
האביב הגיע, ואיתו החסידות. החסידות עוברות כאן להתרעננות במסע הארוך מאפריקה לאירופה. בדרך הן גם עוזרות לחקלאים, ומלמדות אותנו קצת פיזיקה.

הפעם נתרחק מטווח ה-200 מטר, וניסע קצת בסביבה. אני לא יודעת מה אתכם, אבל בשבועות האחרונים אני רואה חסידות רועות בשדה ליד הכביש בכל פעם שאני נוסעת למיתרים או לאיזה שהוא מקום באופן כללי דרומה ומזרחה. חסידות רועות. ככה זה נראה, לפחות. הן מסתובבות בשדות, כמו כבשים. אבל חסידות הן עופות טורפים, והמזון שלהן איננו עשב, אלא צפרדעים – אם הן ליד מקורות מים, או לטאות ועכברים אם הן בשדה.

בשנים האחרונות חקלאים בצפון למדו להשתמש בחסידות להדברה ביולוגית. מידע על מיקום החסידה מגיע ממשדרי מעקב שחוברו לחסידות לצורכי מחקר. כאשר החסידות מתקרבות, החקלאים חורשים או מציפים את השדות במים. הנברנים (עכברי שדה מזיקים לחקלאות) בורחים מהמאורות שלהם, והם חשופים לעיני החסידות, שמגיעות בדיוק אז – לפי התכנון. החסידות שמחות מאד על הארוחה, והחקלאים מאושרים.

מה עושות כאן החסידות?

החסידות חונות בתחנת ריענון, באמצע המסע מאפריקה, שבה שהו בחורף, לבין אירופה שבה ישהו בקיץ – מרחק של כ-1,200 קילומטר. חלק מהחסידות נודדות אפילו רחוק יותר – מחקר מעקב גילה גם חסידה שנדדה מקצה אפריקה לקצה אירופה, מרחק של 2,500 קילומטר!. מה עושים בתחנת ריענון? בעיקר אוכלים. במשך הנדידה לא תמיד יהיה לחסידות מקום מתאים לארוחה טובה.

למה דווקא אצלנו?

כן, דווקא אצלנו! בחורף החסידות (ושאר עופות נודדים) מתיישבות להן במרחבים העצומים של אפריקה, ובקיץ הן מתיישבות במרחבים העצומים של אירופה, אבל כשמגיע הזמן לנדוד כולן מתאספות ונדחקות דווקא בארצנו הקטנטונת. הסיבה: אותה סיבה שבגללה כל אומות העולם רוצות חלק ונחלה בארץ. לא, לא בגלל הקדושה שבה, אלא בגלל שהיא מהווה גשר יבשתי בין אסיה, אירופה ואפריקה. מדובר בצוואר בקבוק בין הים התיכון למדבר ערב. לנודדי האביב זוהי התחנה הראשונה שיש בה מזון אחרי מעוף ממושך מאפריקה, לפני המשך הדרך- הנוח יותר – לאירופה.

מסלול הנדידה של החסידות

בניגוד לחלק מהעופות הנודדים, החסידות דווקא עפות לאירופה בדרך הארוכה – בנתיב הרכבת החיג'אזית, ולא מנצלות את קיצור הדרך האפשרי מעל הים התיכון.

למה? החסידה היא ציפור גדולה, ואם תצטרך לעוף את כל הדרך מאפריקה לאירופה על ידי ניפנוף בכנפיים, היא תבזבז כמויות עצומות של אנרגיה, וכל נברני ארץ ישראל לא יספיקו כדי לתדלק אותה. דרוש פתרון חוסך אנרגיה, והפיתרון הזה הוא לדאות. איך דואים? מתחילים במקום גבוה, פורסים כנפיים לצדדים וגולשים על האוויר, כמו מטוס נייר, לאט לאט קדימה ולמטה. ככל שנקודת המוצא תהיה גבוהה יותר, כך משך הדאיה, והמרחק שאותו נעבור, יהיו גדולים יותר.

אז החסידה צריכה להגיע כמה שיותר גבוה למעלה, ואז להתחיל לגלוש. איך עולים למעלה בלי לבזבז אנרגיה (כלומר לנפנף בכנפיים)? בדיוק בשביל זה (ובשביל עוד כמה מטרות טובות) ברא הקב"ה את התרמיקה. כידוע, אוויר חם עולה למעלה. מנקודה על פני האדמה שהאוויר בה חם יותר, האוויר מתחיל לעלות למעלה, אבל לא בקו ישר אלא בסיבובי "בורג" – מערבולת. אתם מכירים את התופעה בקטן מעלעולי החול הקטנים שנראים כמו שדון חול מרוצץ במדבר. אתם מכירים את התופעה בגדול מסופות טורנדו. התרמיקה היא משהו באמצע – מספיק גדולה כדי שחסידות רבות יוכלו לנוח עליה בכנפיים פרוסות ולעלות לגובה, אבל רגועות ואיטיות. התרמיקה מאפשרת לחסידות להסתחרר בנחת מעלה מעלה, אפילו עד גובה של שני קילומטר! בשיא הגובה החסידה נפרדת מהתרמיקה ומתחילה לדאות – לרחף בלי מאמץ על גבי האוויר. הריחוף יימשך עד שהחסידה תיתקל בתרמיקה חדשה, ותנצל אותה שוב כדי לעלות למעלה.

התרמיקה מאפשרת לחסידה לדאות, וחוסכת אנרגיה. איור: פליאה מרום

אמרנו שהתרמיקות הן סיבה לכך שהחסידות מוותרות על הדרך הקצרה מעל הים התיכון. פשוט, מעל הים אין תרמיקות. החסידה גם מוותרת על הקרירות של תעופה בלילה, משום שהתרמיקות נוצרות בחום היום. בפעם הבאה שתראו חסידות רוקדות להן במעגלים בשמים, תדעו שזה לא ריתמיקה, זאת תרמיקה.

מתי יש יותר חסידות – בסתיו או באביב?

אם אתם רגילים לנסוע בכבישי הדרום, אולי שמתם לב שעכשיו רואים יותר חסידות ממה שהיו בסתיו. זה נכון. באופן כללי, נדידת הסתיו בישראל מתרכזת יותר בחלקים הצפוניים ובמרכז הארץ, ונדידת האביב, מתרכזת יותר בדרום הארץ ומרכזה.

מקור תמונה ראשית: Pixabay

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *