
נא לסמן וי במשבצת המתאימה לפני שתמשיכו בקריאה:
⬜ מאמר זה מותר לקריאה רק למי שמתחייב לא לרוץ ולקטוף את הפרחים שבהם אנחנו עוסקים.
סתאאם, אתם מוזמנים לקרוא וללכת לראות. אבל ברצינות: לא לקטוף! תכננתי לכתוב את זה בשמי בלבד, אבל אז גיליתי שמדובר בצמח מוגן רשמי!
למה קוטפים אותו בכלל?
למה שמישהו יקטוף פרח "משעמם", שנראה כמו אמצע של קחוון או של סביון, שנשרו כל "על הכותרת" שלו ורק האמצע הצהוב נשאר? צמח חד שנתי נמוך מאד (רק עשרה סנטימטרים מהאדמה עד קצה הפרח), וכולו קרקפת צהובה קטנה. קטנה, אבל ריחנית! מריחים? מזהים? זה בבונג. כן, זה הבבונג, או הקמומיל, המוכר לנו מהתה.
יש לכם קופסת תה קמומיל בבית? מזהים את הריח? רגע, זה לא אותו פרח! נכון, אם תסתכלו על הקופסה תראו שמצולם שם פרח אחר, מאד דומה לקחוון הצהוב לבן שצומח אצלנו בכמויות יפות. הבבונג שבשקיקי התה נקרא בבונג דו גוני. גם הבבונג הזה צומח בארצנו, אבל פחות. חשוב לציין שהתמונה המופיעה כאן היא של קחוון, הצמח המצוי כאן, ולא של בבונג דו גוני שאינו שייך לאזור.

איך נבדיל בין קחוון לבבונג דו גוני?
קודם כל לפי הריח. גם לקחוון יש ריח, אבל אחר. בנוסף, הקרקפת (הכדור הצהוב שבמרכז הפרח) בפרח הבבונג היא חלולה ואילו בפרח הקחוון היא מלאה. והכי פשוט להבחין ביניהם לפי האזור ולפי עונת הפריחה – בבונג דו גוני גדל בעיקר בצפון הארץ וגם שם הוא די נדיר. הקחוון מצוי באזורים רבים. בבונג דו-גוני פורח באביב ואילו הקחוון פורח בסוף החורף.
בעצם מה אכפת לי אם זה קחוון או בבונג? מפני שלמרות הדמיון החיצוני הגדול ובניגוד לטעות רווחת, רוב הסגולות הרפואיות שנרמוז להן עוד מעט שמורות לבבונג, ולא לקחוונים.
אצלנו, כאמור, פורח בבונג שאי אפשר לטעות בו: בבונג זהוב. הוא מצוי בעיקר במעבר בין מרכז הארץ לדרומה. כמו הסרפד שכתבנו עליו כאן לפני כמה שבועות, גם הבבונג מעדיף אדמה עשירה בחנקן. לכן הוא מופיע בעיקר בצידי דרכים, עם עדיפות לשבילי עיזים שהם עשירים בזבל טבעי.

למה הבבונג הוא פרח מוגן?
את כל הזמן אומרת לא לקטוף. למה, מה הביג דיל? למה פרח זעיר ומשעמם כזה זקוק להגנה?
בילדותי בשנות השישים, במקרים של כאב גרון, רשם לנו הרופא בבונג. בבית המרקחת קיבלנו שקית חומה קטנה ובה פרחים יבשים, חומים ונודפי ריח. היינו חולטים אותם במים ומגרגרים את החליטה. הריח והחוויה הכללית לא זכורים לי לטוב, בפרט מכיוון שבמים עוד צפו כמה חתיכות יבשות. אבל זה עבד! ובאמת פרחי הבבונג היבשים שימשו כתרופה תקנית למגוון מפגעי בריאות, פנימיים וחיצוניים.
בתלמוד (עבודה זרה, כ"ט א) נקרא הבבונג "סיסין", והוא נמנה שם בין ששה דברים (בלבד!) שמוכח כי הם "מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה" למי שלא מסתדר עם שפה תלמודית: הבבונג נחשב כתרופה אמיתית ולא כסתם מיתוס. גם כיום, ולא רק ברפואה העממית או האלטרנטיבית, משתמשים בבבונג לצורכי רפואה. זהו אחד מצמחי המרפא הנחקרים ביותר, שהוכח במחקרים רפואיים רציניים. כמנהגי כאן אני משאירה לכם לחפש את סגולותיו הרפואיות במקורות אחרים. אבל אל תחסכו על חשבון הטבע. לכו למכולת לקנות תה קמומיל או לחנות טבע לקנות פרחים מיובשים שגודלו לצורך קטיף.
על טעם ועל ריח
בואו נדבר על הריח, שיש שאוהבים ויש אחרים שממש לא. הוא מזכיר קצת ריח של תפוח בשל מדי, אולי קצת מרקיב. הריח הוא שנתן לצמח את שמו: קמומיל. ביוונית "כממילון" פירושו "תפוח" ('כְ מַ ה' = נמוך, 'מילון' = תפוח). גם את שמו הפרסי, "בבוגדש", ניתן לתרגם: "תפוח קרקע".
ומה עם הזרעים?
למי שלא הבין, הצמח מוגן. זאת אומרת שאסור לקטוף. עם זאת, מותר לאסוף זרעים בסיום הפריחה, כמובן בלי לכסח את כל השדה. אם אתם רוצים, מצאו חלקת בבונג, זכרו את מקומה, וכשהצמח יתייבש ויהפוך לחום תדעו שהקרקפת הפכה מפרח לזרעים. קטפו לכם קרקפת אחת או שתיים, ופרקו אותה לחלקיה. כל חלק הוא זרעון. פזרו את הזרעונים בגינה, ותנו לטבע לעשות את שלו. אולי בשנה הבאה יהיה לכם בבונג משלכם בגינת הבית.
קבלו את אותה המלצה לאיסוף זרעים וזריעה גם לצמחים מוגנים כמו כלניות (פרי הכלנית נראה כמו כדור פוטבול זעיר ושעיר) וצמחים אחרים שאינם מוגנים כמו פרגים, שכרגע פורחים, אבל כבר אפשר לראות בצידם את "מלחיות" הזרעים שיבשילו בעיתן.