"שלום, אולי למישהו צומח סרפד בגינה?"
שאלה טובה.. ושאלה עוד יותר טובה היא: "למה המישהו הזה לא עוקר את הסרפד שצומח לו בגינה?"…
עברתי ליד הדיר, והופתעתי למראה הסרפד הענקי שצומח שם. אחר כך ראיתי שגם בתוך שטח הדיר צומחים סרפדים לרוב. ולא סתם סרפדים. מבין מיני הסרפד הצומחים בארץ, סרפד הכדורים הוא ה"מרושע" ביותר. אם יצא לכם להיכנס למערה שבפתח שלה צומח סרפד, ומשום מה לא הייתם מכוסים כראוי, בוודאי חשתם את נחת זרועו. או יותר מדוייק, את צריבתו.
מה גורם לתחושת הצריבה?
צמח הסרפד הוא חד שנתי חורפי, ירוק וגבוה. על העלים והגבעול יש שפע של שערות, שנראות קצת כמו קוצים רגילים. אבל השערות האלה אינן קוצים. אלה מחטים חלולות, שמכילות חומר צורב שנקרא "חומצת נמלים". מספיק מגע קל בשערה כזאת. קצה השערה נשבר, וכמו ממזרק אוטומטי החומר הצורב חודר לעור. זה כואב! ועוד יותר כואב אם ננסה להקל על עצמנו על ידי שפשוף וגירוד, שרק מחדירים את החומר עוד יותר פנימה. אבל אם נתאזר בגבורה ונמשיך בחיינו, כעבור עשר דקות בערך כבר לא נזכור בכלל מה שקרה לנו.
איך אוכלים סרפד?
מדריכי טיולים אוהבים להרשים את הקהל. אודה ואבוש, כמדריכה, רק כדי להרשים, צדתי סרטני נחלים, שרקתי בספלולי אלונים וגם אכלתי עלי הסרפד. ספוילר: זה לא טעים במיוחד ושווה רק בשביל "הקטע". הסוד פשוט, והוא מבוסס על שלוש תכונות בסרפד:
- השערות הקוצניות מכסות את החלק העליון של העלה. בתחתית העלה אין שערות כאלה.
- השערות האלה שבירות מאד ואם העלה נמעך הן נשברות מייד, וכבר לא פועלות כמזרק.
- חומצת נמלים צורבת רק כשהיא מוזרקת לעור.
אז מה עושים? תופסים עלה גדול בחלקו התחתון, וקוטפים אותו תוך כדי קיפול, כך שכל השערות הצורבות נמצאות בתוך העלה המקופל. מקפלים לשניים ושוב מקפלים לגודל פתקון קטן כזה שתלמידים מעבירים בשיעור. כל קיפול מסייע לשבירת השערות הצורבות. ולאחר שכל השערות הצורבות נשברו, אפשר לאכול את העלה.
למה בכלל לאכול סרפד?
ואם אני לא צריכה להרשים אף אחד, למה לי לאכול סרפד? אתרי הלקטנים מספרים לנו שהסרפד עשיר בברזל, סיבים תזונתיים, כלורופיל ונוגדי חמצון וכל מיני ויטמינים. הרבה סופרלטיבים, אך לעניות דעתי כל אלה מצויים בחלק גדול מהצמחים הירוקים. בכל מקרה, כמנהגי לא אפרט כאן את הסגולות הבריאותיות שהם מייחסים לו. כן אוכל לומר שבבתי הטבע נמכרים כל מיני תוספי תזונה מסרפד.
למה הסרפד מאובק?
רציתם לעבור בבטחה בשטח זרוע סרפדים. אז לקחתם מקל וחבטתם בצמחים, והנה עולה מהם ענן אבק! למה הסרפד כל כך מאובק? הוא לא. מה שעולה מהצמח הוא לא "אבק" אלא אבקת פרחים. פרחים? כן! סרפד הכדורים מצמיח פרחים זכריים ופרחים נקביים. מה רואים? רואים כדורים ירוקים מרשימים (אלה שנתנו לו את שמו), אלה התפרחות הנקביות. מבט מקרוב יגלה את הפרחים הירוקים הזעירים שחבויים בכדור הירוק.
מה רואים עוד? מין אשכולות – "עגילים" שצומחים מן הענף. כל "חרוז" ב"עגיל" הזה הוא פרח זכרי – זה שמכיל אבקה. במרכז הפרח הזכרי הסגור יש ארבעה אבקנים. האבקנים כפופים כמו קפיץ, וכשאתם נוגעים בהם ביד (לא מומלץ) או במקל (עדיף…), ה"קפיץ" משתחרר, האבקן מתיישר בבת אחת וענן של אבקה מתפזר. זוכרים? ממש לא רחוק, על אותו הצמח, יש גם כדורים של פרחים נקביים, אליהם צריכה להגיע האבקה. בשיטה הזאת הסרפד לא זקוק לחרקים שיאביקו אותו. אבל הוא כן נעזר בשמחה ברוח.
פרי הסרפד
מן הפרח, הנקבי כמובן, בא הפרי. תפרחת הכדור הצורב הירוק תבשיל להיות קרקפת המכילה זרעים. עם הבשלת הזרעים הקרקפת תתייבש וכך גם השערות, והן כבר לא יהיו צורבות. הלקטנים שמתעקשים לאכול כמעט כל דבר יקטפו את הקרקפת היבשה, ימוללו אותה עד שהזרעים יצאו, ינשפו על התוצר כדי להעיף את הקליפות (בלשון המקראית שתי הפעולות האלה נקראות דייש וזרייה). מה שישאר ביד הוא קומץ זרעים קטנים שטעמם מזכיר שומשום. האם זה שווה את כל הטרחה?
צמח אשפתות
רק דבר אחד אחרון: למה הסרפד צמח דווקא בדיר? הסרפד הוא אחד מצמחים רבים שצומחים ב"אשפתות" – מקומות שעשירים בפסולת אורגנית, זאת שמכילה הרבה חנקן (על החנקן הרחבנו כשסיפרנו על פרח הטופח). ואיזה מקום עשיר בפסולת אורגנית יותר מהדיר? הוא צומח שם בכיף, נהנה מהזבל האורגני וגם מהבטחון שלאף כבשה לא מתחשק לצרוב את הלשון.
