כשהייתי בכיתה י"ב המורה לביולוגיה בישרה לנו שכחלק מציון הבגרות בביולוגיה עלינו לחקור סביבת חיים ולתאר עשרה יצורים שחיים בה. קראו לזה: "חקר ביוטופ". לימים התוכנית התמסדה מאד, אבל באותה שנה אנחנו היינו מחזור ראשון לתוכנית וכל שיגעון התקבל בברכה. לדוגמה, אחד מאיתנו שכב על הבטן בחצר במשך שבועות ארוכים לתעד ולצוד את החרקים השורצים בה. אני בחרתי לתעד עשרה יצורים שחיים בתוך ביתי. למען האמת זה היה אקט של מרידה. אבל המורה לביולוגיה לא נבהלה, אלא זרמה. וגם משרד החינוך (קיבלתי 100).
עכשיו תתחילו לספור. כמה יצורים חיים יש לכם בבית? אני מצאתי הרבה יותר מעשרה. והיום אספר לכם רק על אחת, זו ששמה מעיד עליה שהיא שייכת לבית: שממית הבתים.
מי זו שממית הבתים?
מדובר במין לטאה קטנה בצבע וורוד, כמעט שקוף. עם פסים או כתמים בגוני חום. יש לה אצבעות ארוכות, מפושקות, כולן באותו אורך. היא ציידת ששומרת על ביתכם מפני חרקים קטנים, יתושים למשל. היא מאתרת אותם, מתקרבת לאט ובשקט, מזנקת על החרק ולוכדת אותו בלסתות.
כשהשממית לא עסוקה בציד, היא יצור קטן וביישן. רוב הזמן לא תראו אותה בכלל. אבל היא שם: בארון החשמל, ארגזים של תריסי גלילה ופינות מדף רחוקות. אולי תשמעו אותה. השממית משמיעה צלילים שמזכירים נקישות לשון קצובות. זה קול קטן, מסתורי אך לא מפחיד, שמעורר את הרושם שמישהו מסתובב בבית ודופק עם מקל של מטאטא… רוב מיני הלטאות לא משמיעים קולות. לכל היותר קולות נשיפה (לפעמים רמים ומפחידים…). שממיות הן מיוחדות ויש להן מגוון נקישות למגוון מצבים ומטרות.
איך השממית הולכת על הקיר?
אנחנו רגילים לראות חרקים עומדים על התקרה או על הקיר. אבל שממיות הרבה יותר גדולות מזבובים. איך הן מצליחות לעמוד הפוכות על התקרה או על הקיר מבלי שמשקלן ימשוך אותן למטה? שממית מסוגלת להחזיק את משקל גופה גם כשהיא נאחזת במשטח באצבע אחת בלבד. איך?
אז ככה: כריות הרגליים של השממית לא בנויות כמו כוסיות ואקום שנדבקות בלחץ אוויר. הן גם לא דביקות. הן שעירות. בעצם, סופר שעירות. על כל מילימטר מרובע בכרית כף הרגל של השממית צומחות כ-14 אלף שערות מיקרוסקופיות, שכל אחת מהן מתפצלת לעוד מאות שערות. להמחשת הקוטן: צרור של מאות שערות כאלה יחד יהיה בעובי של שערה אנושית אחת. כלומר, בין המשטח לבין האצבע יש מאות אלפי נקודות מגע! תחשבו על סרט סקוטש שעיר ביותר. בנקודת המגע נוצרים גם כוחות חשמליים, שהם אמנם קטנים מאד אבל כשהם מוכפלים פי אלפים רבים של שערות גדלה פי כמה וכמה עוצמת הכוח של המגע עם הקיר או התקרה.
שנייה אחת. אם כוח ההדבקה שלהן גדול כל כך, אין השממית מצליחה לנתק את הרגליים ולהתקדם?? בערך כמו שאנחנו פותחים את ה"סקוטש" בנעליים: על ידי הרמה ומשיכה בכיוון מנוגד. השממית יכולה לקפל את בהונות הרגליים שלה בכיוון ההפוך (החוצה) ולשנות את הזווית שבין השערות למשטח, כביכול לקלף את כף הרגל מעל המשטח.
הלכה השממית, נשאר הזנב
בין חוויות הילדות הפחות נעימות: דלת נסגרת ופוגעת בטעות בשממית, חתול מנסה ללכוד שממית. המשותף לשני המקרים: השממית בורחת והזנב נשאר בלעדיה, מתפתל ומשתולל במשך דקות ארוכות, עד שהוא מתעייף ו"מת". כבר הזכרנו כאן את התופעה בפוסט על החומט הגמד. זו שיטה קלאסית של מיני לטאות: בשעת סכנה הן מתנקות בכוונה את הזנב (כיווץ של שריר מיוחד מכופף את הזנב עד שבירה וניתוק). הניתוק מפעיל בזנב פעולה עצבית עצמאית, שגורמת לו להשתולל כמו שתואר. דלת ביתי אמנם לא התרשמה מהזנב המנותק, אבל החתול בהחלט כן. ובזמן שהוא ניסה לצוד את הזנב, השממית הסתלקה כבר.
ראינו שלזנב השממית יש תפקיד הגנתי חשוב. מי שצופה בשממית הולכת ורצה יכול לראות שהזנב משתתף גם בתנועה ובטיפוס. לא לדאוג, זנב חדש יצמח במהרה. ובינתיים יש לשממית זנב פנימי קטן, שהוא קבוע, ומעליו יצמח הזנב החדש.
ציידת לילית
כמו כל הזוחלים, גם השממיות מטילות ביצים – שתי פנינים זעירות שבדרך כלל לא תראו מפני שהן קטנטנות ומוסתרות היטב. בימים אלה מתחילה בקיעת הביצים, ותוך כמה שבועות אולי (אולי!!! תירגעו…) תופיע על הקיר או על התקרה שממית תינוקת ורודה זעירה. ההורים אינם מטפלים בצאצאים, ושממית קטנטנה כזאת כבר חייבת לצאת לצוד בעצמה.
השממית היא ציידת פעילה בלילה. בשעות היום יש לה שנראים כמו קו צר מאונך. בלילה האישונים ענקיים ועגולים. אישון רחב מאפשר לכמות גדולה של אור להיכנס, ובכך מתאפשרת ראיית לילה מצויינת. הלילות שלנו לא מאד חשוכים, וגם את זה השממית מנצלת. כאשר עשים וחרקים אחרים מגיעים אל אור המנורות, השממיות אורבות להם שם.
