אדמון מצויר (פשפש אש)

– "תגידי, זה נכון שיש בישוב חיפושיות מוצצות דם?"

– "לא… זו רק רכילות ולשון הרע שמתעצמים מדור לדור."

– "תראו! פרת משה רבנו!"

– "לא… זו לא פרת משה רבנו. פרת משה רבנו היא חיפושית עגולה ויש לה נקודות עגולות. האדום הזה מעוצב כמו מין מעויין, וגם הכתמים השחורים שעל גבו מעויינים. הבדל נוסף: לפרת משה רבנו יש שני זוגות כנפיים והיא מעופפת. לחרק שלפנינו יש כנפיים מנוונות, שנרות כמו כנפיים סגורות אבל למעשה אינן יכולות לשמש לתעופה."

– "אז אם לא חיפושית, מה זה?"

– "זה פשפש."

– "פשפש! אהה! ידעתי! פשפשים ידועים כמוצצי דם! איכסה! אמאל'ה!"

– "תירגעו… אמנם יש פשפשים שניזונים מדם של בעלי חיים, אבל לא הפשפש הזה."

זה היה בטיול חג בדרך ההיקפית. על האדמה היו כתמים אדומים די גדולים, שנראו כמו פרי מעוך. אבל הנכדים הקטנים, שהם גם יותר סקרנים וגם יותר קרובים לאדמה, טענו בכל תוקף שאלה חיפושיות. אז עצרנו והבטנו מקרוב: התברר שמדובר בעשרות אם לא מאות פשפשים אדומים שמתקהלים יחד.

מי אתה, פשפש?

בואו נעשה סדר: פשפש הוא חרק, ויש לו שש רגליים כמו לכל החרקים. ההבחנה בין פשפשים לבין שאר החרקים פשוטה תודות לשני מאפיינים: חדק ומעויינים.

מעויינים: לכל הפשפשים יש מראה כללי זוויתי. לעתים קרובות הם נראים כאילו בנו אותם מצירוף של מעויינים. הפשפש במקרה שלנו – שנקרא אדמון מצוי או אדמון מצויר – הוא בעל גוף אדום שמבנהו מעויין ובנוסף לכך מצויירים עליו מעויינים שחורים. זה לא השחור היחיד. יש עוד נקודה שחורה וגדולה שמצויירת על כל "כנף".

חדק: לכל מיני הפשפשים יש חדק דק וארוך (יחסית, כמובן. אורכו כחצי מאורך הגוף). זה לא חדק שמתנפנף לפניהם כמו חדקו של הפיל, אלא חדק שבשיגרה מקופל וצמוד לבטן של הפשפש. כדי לראות אותו קחו את הפשפש ביד (כמובן בתנאי שאתם יודעים שמדובר בפשפש מסוג לא מזיק), הפכו אותו על הגב ותראו את החדק הדק מונח כמו פס דקיק מהראש עד אמצע הבטן. החדק משמש את הפשפשים השונים למציצת מזון.

אדום ושחור, אבל לא מסוכן

רוב הפשפשים ניזונים ממיצים שונים של צמחים. וכן, נכון שיש מיני פשפשים מוצצי דם, אבל הפשפש שלנו איננו אחד מאלה. הוא אמנם לא ממש צמחוני, אבל לגמרי פציפיסט שלא פוגע ביצורים בעודם בחיים, וניזון ממציצת צמחים רקובים, זרעים שנפלו, ביצי חרקים, ויצורים קטנים שכבר מתו. הוא כל כך לא מסוכן, עד שהוא נזקק לצבעי האזהרה – אדום שחור – כדי לגרום לאוייביו להיבהל ממנו.

האדום-שחור שמאפיינים אותו הקנו לאדמון את הכינוי העממי "פשפש אש". נבהיר: צבעי אזהרה אדום-שחור מאפיינים מינים רבים של יצורים שהם רעילים או שטעמם דוחה, וביניהם מיני פשפשים. טורף שניסה פעם אחת לטעום פשפש כלשהו ממין כזה ילמד את הלקח: אדום + שחור = לא טעים. טורף זה לא יחזור על הטעות פעמיים ולא ייגע בחרק שחור-אדום. במה שנוגע לאדמון המצוייר, מדובר כנראה בהתחזות, שמזכה אותו בסוג של הגנה קיבוצית. ככל הידוע למדע, טעמו של האדמון המצויר כנראה סביר, אבל הטורפים, שרואים את הצבעים שלו מעדיפים לא לבדוק מה טעמו הפרטי של האדום-שחור שלפניהם.

התגודדות פשפשים

פתחנו את התצפית שלנו עם קבוצת אדמונים שהתגודדו יחד. זו תכונה אופיינית לאדמון המצוי שמבלה את רוב ימיו עם החבר'ה. ידוע שבחורף פרות משה רבנו מתגודדות במאותיהן מתחת לסלעים. ההתגודדות עוזרת לחרקים להתחמם. אמנם לחרקים אין מנגנונים לחימום הגוף כמו שיש לנו, אבל בכל זאת חילוף החומרים שמאפיין כל יצור חי מפיק חום מסוים. וכשקבוצה גדולה של חרקים מצטופפת יחד מתחת לאבן או עללים שנשרו, מצטבר מספיק חום שמאפשר להם לעבור בשלום את החורף עד שיגיע הקיץ, שהוא עונת ההזדווגות.

אנחנו ראינו התגודדות קיצית, שלא ידוע לי מה תפקידה אבל הגיוני להניח שזו היתה התקהלות של אחים שבקעו לא מזמן. עכשיו, בשלהי הקיץ, זה הזמן שבו פשפשי אדמון מצוייר בוקעים מהביצים שהוטלו בקרקע או מתחת לנשורת עלים. בהטלה כזאת יש עשרות ביצים, כלומר בוקעים עשרות אדמונים צעירים. זיהוי הצעירים פשוט: צבעם האדום בולט במיוחד, הם אדומים נטו- ועדיין לא זכו ב"דרגות"- המעויינים השחורים.

לסיכום: האדמון המצויר הוא פשפש יפה ונחמד, שלא מזיק לא לאנשים ולא לצמחים. אפשר ליהנות ממנו בלי להזדקק למדביר, אפילו בגינה הפרטית.