מייד אחרי סוכות התקשרה אלי גננת וביקשה לדעת איפה יש חצבים פורחים בהר חברון. לא הייתי חייבת, ידעתי מה אראה, ובכל זאת יצאתי החוצה ובדקתי את החצב שבגינתי. מקל מתייבש ומסכן, זה מה שנשאר מהחצב ההדור שכבר מזמן גמר לפרוח, למרות שהסתיו עוד לא כאן.
נכון שבמקומות שונים בארץ גם עכשיו יש עוד חצבים בשלבים אחרונים של פריחה, אבל צריכים לומר את האמת: דורות של גננות טעו והטעו אותנו וממשיכות לטעות גם היום. החצב לא מבשר את הסתיו. יותר נכון לומר שהוא מבשר את סוף הקיץ. סופרים ומשוררים רציניים מייחסים לו את ט"ו באב, או לכל היותר אלול, וגם אם הפריחה שלו מגיעה עד הסתיו, הרי פריחת החצבים בארץ נמשכת בין אב לחשוון, ולכן לא ברור מה הוא מבשר.
טוב, תגידו, הגננת אמרה גם סתוונית. ובכן… הסתוונית לא מבשרת את הסתיו. אחרי שהסתיו מבשר את עצמו (בגשם טוב) – היא פורחת. חוכמה גדולה! מבשר אמיתי מגיע לפני הדבר שאותו הוא מבשר. ומבשר ממש אמיתי לא מחכה שתצא אליו החוצה. הוא בא אליך פנימה…
השבוע הופיע בביתי מבשר הסתיו האמיתי. אני מניחה שבשבוע – שבועיים הקרובים הוא יופיע גם אצלכם.
מבשר הסתיו שלנו הוא דובון מנומר. והוא לא פרח. הוא פרפר. בעצם לא פרפר, עש.
מה ההבדל בין פרפר לעש?
יש לא מעט הבדלים: העשים פעילים בעיקר בלילה, ולא תוכלו לצפות בהם בחוץ בשעות היום. הם פחות עדינים, יותר מגושמים ושעירים, ויש עוד הבדלים. אבל את ההבדל הכי מובהק אפשר לראות כאשר הפרפר או העש עומד במנוחה. פרפר סוגר את הכנפיים במאונך, כמו ספר סגור ועומד. העש נשאר עם כנפיים מאוזנות (כמו מטוס סילון). וגם, כן, בניגוד למה שהיינו מצפים לאור ביישנותם בשעות היום, בלילה הם נכנסים בלילה לתוך ביתנו המואר, עקב משיכה בלתי נשלטת לאור, וכמובן הם נכנסים לביתנו כדי לבשר…
הדובון המנומר הוא עש יפה, עם שעירות שעושה חשק ללטף ועל הכנפיים דוגמאות גיאומטריות בשחור לבן ואדום. הנקבות דומות, אבל קצת פחות צבעוניות. הם בוקעים מהגולם שבאדמה ומופיעים בביתי בסתיו או תחילת החורף, בזמן מתאים להטלת ביצים בלו“ז שיאפשר לזחלים לבקוע בדיוק כשיש בשדה מספיק צמחי חורף לאכול.
לפני כן הוא שהה במצב גולם מתחת לאדמה חצי שנה, ואולי הרבה יותר. חלק מהגלמים ממתינים בסבלנות שנה וחצי עד החורף הבא (סוג של תעודת ביטוח, שגם אם בשנה אחת החורף גרוע והזחלים לא מגיעים לבגרות, עדיין יש עתודות בכספת עבור השנה הבאה).
משך החיים שלהם? עד שמונה יממות שמוקדשות לרבייה בלבד. הדובון המנומר הבוגר לא אוכל. גם אם היה רוצה, חדק המציצה לו מנוון ואינו ראוי לשימוש.
דובון או נמר?
"דובון" – כמו רוב בני משפחתו יש לו זחלים שעירים (אבל פחות דובוניים משל קרובו דובון הקורים). מנומר, בזכות הכתמים השחורים אדומים שעל כנפיו. הצבעים אדום ושחור הם צבעי אזהרה, כעין שלט "אני מסוכן, אל תתעסקו איתי". כאשר מטרידים אותו, עש הדובון מבליט את חלקי גופו הצבעוניים.
ואם ולא די בכך הוא גם משמיע קולות! לוחית החזה האחורית משמשת את הדובון ככלי שמשמיע להשמיע צלילים כדי להטעות את העטלפים, אויביהם הטבעיים. כידוע, העטלף "רואה" בעזרת הדים חוזרים מצלילים שהוא מפיק. עטלפים פעילים בלילה, ואוכלים חרקים, ובעיקר עשי לילה (למה? כי בלילה אי אפשר למצוא חרקי יום).
אמצעי הגנה נוסף הוא מנגנון שמע שיש לעש הדובון בחזה האחורי , ובעזרתו הוא מבחין בקולות העטלפים. מה יוצא לו מזה? ברגע שנשמע קולו של העטלף, קול שמודיע ”אני מחפש פרפר טעים“, העש צונח לקרקע וממזג את גופו עם האדמה, תעלול שמונע מהעטלף לזהות שהוא שם.
כשהבשורה תתגשם ויגיע החורף, זחלי הדובונים למיניהם יבקעו מהגלמים. רוב הזחלים שתראו אז , יהיו אגב לא של הדובון שלנו אלא של דובון הקורים (אולי גם עשים שלו מגיעים לביתכם עכשיו, אבל הם פחות מרשימים ויותר אפרוריים). אז אולי נחזור שוב אל הדובון המנומר, בלי נדר- ובזמן הנכון.
