הקיץ החם מאתגר אותי במיוחד. בשעות היום רוב בעלי החיים מסתתרים, והצמחים ברובם אפורים ובוודאי שאינם פורחים. אבל הנה כאן ליד הבית שלי, פורח בוורוד הַרְדּוּף הַנְּחָלִים. באותו מקום יש גם הרדוף נחלים שפורח בלבן.
סביבות נחל הן אכן סביבת החיים הטבעית של ההרדוף, אבל יש לו סגולות גינוניות שגורמות לכך שנמצא אותו בגינות רבות בישראל, ובמיוחד בגינון הציבורי. הרדוף הגינות הוא פיתוח תרבותי של הרדוף הנחלים. יש לו פרחים בטווח גדול יותר של גוונים, מלבן עד ארגמן, בזמן שהרדוף הבר הוא רק וורוד. הרדוף הגינות גם גבוה יותר, אבל גם בטבע ההרדוף מגיע לגובה של שני מטרים.
השם העברי הרדוף מופיע לראשונה בתקופת המשנה והתלמוד, והוא שיבוש של השם היווני הקדום רודודפנה – "ורד הדפנה". ואכן, להרדוף יש פרחים שמזכירים פרחי ורד בר, והעלים שלו מזכירים את עלי עץ הדפנה.
כוכב הגינות
מה שעושה אותו לכוכב הגינות וכוכב הקיץ הוא העובדה שגם בשיא החום יש לו עלים ירוקים וגדולים, ויותר מכך, פרחים צבעוניים וגדולים.
הרדוף הנחלים הוא סופר צמח, מתמודד עם מגוון סכנות ואתגרים. הוא מומחה לסביבות של נחלי אכזב, כלומר להצפות ושטפונות מצד אחד ולעונות יובש מצד שני. הכתם הירוק שהוא נותן בנוי מענפים ארוכים וגמישים, כאלה שבזמן שיטפון ידעים להתכופף, לתת לזרם המים לעבור מעליהם, וכשהכל נרגע מזדקפים חזרה כאילו לא קרה כלום.
בערוצי נחלים יבשים נשארת בדרך כלל שכבת מים בעומק האדמה. להרדוף יש שורשי עומק שיודעים למצוא את המים האלה גם בשיא הקיץ.
עלים גדולים, סוד קטן
בין התכונות המיוחדות שמאפיינות צמחים העמידים ביובש כלולים בדרך כלל עלים קטנים מאד. ההרדוף מפר את הכללים. איך הוא יכול להרשות לעצמו עלים גדולים כאלה?
עלי ההרדוף מוגנים בכמה שכבת מגן משעווה, שמצפות את העלה ומפחיתות את איבוד המים. גם כל תא ותא מוגן בדופן קשיחה ועבה. רובנו מתקשים לחשוב על הצמח הנושם, אבל כן, צמחים נושמים ובנוסף גם צורכים פחמן דו חמצני. התהליכים האלו נקראים באופן כלל "חילופי גזים", והם מתרחשים בתאים מיוחדים שנקראים פיוניות. פיוניות הן הפתחים שדרכם צמחים מאבדים מים. אז בצמחי קיץ רבים, ובהרדוף במיוחד, הפיוניות נמצאות בתוך שקעים (כיסים) בצד התחתון של העלה. בעלים של ההרדוף כל פיונית או כמה פיוניות שקועות במין חדרון מוצל ומוגן בשערות או בשעווה. בצורה כזאת הלחות נשמרת טוב יותר, וזרימת האוויר המייבש קטנה יותר.
זהירות, רעיל!
עלים ירוקים בשיא הקיץ מהווים גורם משיכה לבעלי חיים אוכלי עשב. אבל אף אחד לא אוכל את ההרדוף. כדאי מאד להבין מדוע. הבנתם? זו אותה סיבה ששומרת על עלי החצב, עלי העירית ועוד צמחים שנראים אטרקטיביים. רעל! הרעילות לא רק מרחיקה אכלנים אלא גם שומרת את האדמה שתחתו נקיה מצמחים, כך שכל טיפת מים שמגיע לאדמה שמורה בשבילו בלבד.
לתשומת לבה של הגברת שנבהלה מעכביש שנמצא הרחק בשדות. אצלנו בגינות צומח פרח מקסים אבל רעיל מאד. ברוך השם, בישוב שלנו מעולם לא נגרם נזק מההרדוף, ואני ממש לא מציעה לעקור אותו, אלא רק להיות מודעים. כשקוטפים עלה או פרח אפשר לראות את המוהל הלבן שנמצא בעצם בכל מקום בצמח. שם נמצא הרעל. אל תלקקו ואל תאכלו.
האבקת רמייה
פריחת ההרדוף התחילה בסביבות חג האביב, והשיא שלה כבר מאחורינו, אבל במשך כל הקיץ נמשיך לראות את ההרדוף הפורח והמשמח. היתרון הגדול להרדוף הוא שהוא בין הצמחים הפורחים היחידים בסביבה, ואינו סובל מתחרות קשה על ביקורי פרפרים וציפורים מאביקות.
לא מניתי את הדבורים בין המאביקים של ההרדוף. מבנה הפרח לא מזמין במיוחד דבורים, ולפרחים גם אין צוף. האמת, ההרדוף אינו מספק למבקריו שום טובת הנאה. יש לו פרחים גדולים ובולטים שמזמינים את המאביקים. אבל אין לו צוף. אפילו האבקה שלו כמעט שאינה נגישה. המאביק שמצליח להגיע אל האבקה רק דוחף אותה עמוק יותר לתוך הפרח, למקום שבו מתרחש האבקה עצמית, כלומר האבקה נשארת בתוך הפרח. לשיטה כזאת של ניצול מאביקים ללא תמורה קוראים "האבקת רמייה".
אגב, המאביקים לא מסתכנים בהרעלה, מפני שהם אינם שותים את המוהל שבגבעולים ובעלים. יש פרפר אחד שמגדל את זחליו דווקא על ההרדוף, והזחלים שלו דווקא כן אוכלים את העלים והם חסינים מפני הרעל.
בסוף הקיץ נראה על שיחי ההרדוף גם את הפירות המעניינים שלו, שנראים כמו מקור דק וארוך, חום ושעיר, צורה שנקראת בשפה הבוטנית "מפוחית". בתוך המפוחים נמצאים עשרות וגם מאות זרעים קטנים ושעירים מאד. כשהמפוחית נפתחת הזרעים נופלים ממנה. חלקם עפים ברוח וחלקם מחכים לשיטפון שיסחף אותם למקום מגורים חדש. הזרעים עמידים למים. הם יכולים הרבה זמן ואפילו לנבוט במים.
