"לא ראיתי אצלך מדור על החצב. איך זה יכול להיות?" שאלה אותי מישהי. יכול להיות… מסיבה לא ברורה באזור שבו אני גרה אין חצבים. גבעה צפונה כן, גבעה מזרחה כן, צפונה ומערבה בוודאי, אבל בישוב שלי ובגבעות שסביבו – אין. בעצם יש, שניים, אצלי בחצר, אבל אלה צומחים מבצלי חצב ששתלתי בגינה.
החצב הוא צמח מוגן. אסור לקטוף את גבעול הפרחים ובטח שאסור לעקור בצלים. אבל בכל פעם שבונים שכונה או סוללים כביש משתדלים להציל את בצלי החצב, ואז מותר ואפילו מצווה לשתול אותם במקומות חדשים. זו הסיבה שבגללה צומחים חצבים למאותיהם סביב כבישים גדולים. סליחה שאני מבאסת, זה לא שפתאום יש המון חצבים, פשוט חצבים שהיו פזורים על מרחב גדול מרוכזים היום בשולי אותו מרחב…
נראה לי שאין צורך להציג את החצב. יש לו יחסי ציבור מעולים ואין ילד שלא ראה חצב (הגננת הרשתה לעצמה לקטוף למטרות חינוכיות, או שהיתה חינוכית באמת והביאה תמונה). אז אפשר לוותר או לפחות לקצר בסעיף הזה ולהתעניין בהיבטים אחרים.
פריחת החצב
לפני תשעה באב בזמן סיור בירושלים, המדריכה הפסיקה באמצע המשפט בערך, ואחרי שתיקה קלה הכריזה: "והנה החצבים הראשונים!" בשירי החגים קושרים את פריחת החצבים עם אלול ואפילו עם מבשרי הסתיו יחד עם הסתווניות. אז מה האמת? האמת היא שכולם צודקים. זמני הפריחה של החצב תלויים באזור שבו הוא צומח, וייתכן שגם במזג האוויר המשתנה.
החצב הוא קרוב משפחה של האספרג וקרוב רחוק קצת יותר של משפחת השושניים. לא קשה לספור שישה עלי כותרת ושישה אבקנים – שישיות שנתנו למשפחת השושניים את שמה.
עקבו אחרי עמוד פריחה לאורך זמן. ראשונים פורחים הפרחים שבתחתית העמוד, ובכל יום פורחת עוד קומה לאורך הגבעול. כעבור כמה ימים הפרחים התחתונים מתחילים לנבול, או ליתר דיוק להבשיל להלקטים, פירות בעלי קליפה דקה, שתתייבש ותיפתח לשלוש קשוות (כנפיים) המכילות זרעים רבים. הזרעים שטוחים ובעלי כנף קטנה. אז נחשו כיצד החצב מפיץ את הזרעים שלו?
כוח הבצל
החצב הוא גיאופיט, כלומר הגבעול שאתם רואים יוצא מבצל. בצל גדול במיוחד. בצל החצב מיוחד בכך שהוא מוקף גלדים (קליפות) רבים, שמעניקים לו מעטפת מאווררת שמגדילה עוד יותר את הנפח שלו.
שורשי החצב ארוכים ועמוקים במיוחד, כדי לאפשר קליטה של מים גם אחרי הגשמים, בין היתר מתוך סדקים בסלע. השורשים לא רק ארוכים אלא גם חזקים, וכשהם חודרים בין סדקי הסלעים הם מרחיבים את הסדקים ובסוף גורמים להתבקעות הסלע. כנראה שזה מה שנתן לחצב את שמו – חוצב בסלע.
הבצל הוא סוד ההישרדות של החצב. הבצל מכיל חומרי תשמורת (מזון ומים) המשמשים את הפריחה בעונה היבשה. חומרי התשמורת נאגרים בבצל בעונת החורף, אז יוצאים העלים, יצרני המזון.
מכיוון שהבצל הוא רב שנתי, רוב החצבים שאתם רואים הם כבר ותיקים בשטח. אם אתם רואים קבוצה גדולה וצפופה של חצבים, אלה כנראה תוצרים של רביה וגטטיבית – רביה לא מזרעים אלא מהתפצלות וחלוקה של הבצל לכמה בצלים. תופעה שכולנו מכירים מסלסלת בצלי המטבח שלנו.
מסמן את הגבולות
כבר בימי התלמוד שימשו חצבים לסימון גבולות של בין שדות. בדרך כלל הבצל של החצב טמון עמוק יותר מהעומק שאליו מגיע מחרשה קדמונית, וגם קשה לעקור בזדון את בצלי החצב. כשיגיע זמנו בחורף להצמיח עלים או בקיץ להצמיח פרחים, הגבול יהיה מסומן היטב. יתרון נוסף שיש לחצב הוא הרעילות הגבוהה שלו, שמצילה אותו משיני בעלי חיים, וגם זה כמובן מבטיח את הישרדות קו הגבול.
כמו שאנחנו יודעים צמחים רעילים הם גם ספקי תרופות, וגם החצב משמש מקור לחומרי רפואה שונים.
צוף של חצב איננו רעיל. עונת הפריחה המיוחדת של החצב הופכת אותו למקור אספקה חשוב של צוף לדבורים, והדבוראים מייצרים דבש חצבים ומתגאים בו.
