החורף הנוכחי מאתגר אותי כל פעם מחדש. פרחי הקיץ מזמן נעלמו, וצמחיית החורף מתעכבת ומתעכבת…
אבל כבר בתחילת הנביטה בלטו לעיני העלים העגולים שגזורים לשלושה "לבבות" – עלי החמציץ. ועכשיו כבר פה ושם אפילו הגענו לפריחה.
משפחת החמציצים, מתברר, נפוצה ברחבי העולם במגוון יבשות ואקלימים. בארצנו צומחים רק שני נציגים ממשפחה זו, ורק אחד מהם מצוי ובולט מאד לעין. חמציץ נטוי.
צמח פולש
החמציץ הוא צמח פולש, כלומר סביר שאבותינו הקדמונים לא זכו להכירו. אחד המאפיינים של צמחים פולשים הוא כושר התרבות ניכר. ואכן, כמו שציינתי, הנבטים הראשונים שבולטים לעין הם נבטי החמציץ, שמכסים חלקות אדמה נרחבות.
מאפיין נוסף של צמחים פולשים הוא היכולת שלהם להתאקלם גם בתנאים לא נוחים ובסביבה מאתגרת. תראו לדוגמה את עלי החמציץ המצולמים כאן, אלה שמצאו חיבור פינתי בין מדרכה וגדר ונבטו בהמוניהם. ובין עשרות החמציצים הצעירים האלה שום דבר אחר לא צומח.
מה משותף לעלים וחומרי ניקוי?
כבר הזכרנו את העלים היפים והמיוחדים של החמציץ. עלים תלתניים (כלומר העלה בנוי משלושה עלעלים), שמסודרים בעיגול סביב הגבעול ויוצרים עיגול ירוק מחולק לשלושה לבבות. אם אתם לא בטוחים שראיתם עלי חמציץ, זה הזמן לטעום. עלי החמציץ, ובעיקר הגבעולים, הם חמוצים. כילדים כרסמנו את הגבעולים האלה בהנאה רבה.
אה, כן, עלי החמציץ והגבעולים מכילים חומצה אוקסלית – מרכיב נפוץ בתכשירי ניקוי מסירי כתמים. אבל אל דאגה, אכילה בכמות סבירה לא מזיקה. כמובן לא רצוי לבסס את כל הארוחות שלכם על צמח החמציץ. חומצה אוקסלית בכמות גדולה מפריעה לעיכול וגם עלולה לגרום ל"בריחה" של סידן (פלאי הכימיה… לא נסביר). באוסטרליה הרחוקה אפילו דווח גם על כמה כבשים שמתו לאחר שזללו חמציצים…
אוי, סליחה! לא התכוונתי להפחיד אתכם. כמי שצרכה בילדות שפע חמציצים מדי חורף, אני יכולה להעיד שהחמציצים בטוחים למאכל והאזהרות הקודמות נועדי למשוגעי חמציץ בלבד.
כובע גמדים
החמציץ ”גם אופה וגם יפה“. יש לו פרחים צהובים גדולים יחסית לרוב פרחי החורף. לעתים קרובות העלים הצהובים מאוחים (מחוברים בתחתית), ויוצרים מין "כובע גמדים" או "חצוצרה".
בשעות הבוקר, כשהפרח עדיין סגור, ובאחר צהרים-ערב, כשהוא נסגר לשנת לילה, הוא מקבל צורה של "צינורית" דקה. עלי הכותרת נראים כמו שיכול להיראות קצה עטיפה של סוכריה, שנכרך לא בחוזקה, במין פיתול קל. בשעות הפתיחה מבקרים את הפרח חרקים ודבורים שבאים ליהנות מצוף הפרחים.
פרח ללא זרעים
פרחים, פרחים… אבל אין זרעים. כלומר, לחמציץ הנטוי של ארץ ישראל אין זרעים!
אז מה הקטע? למה להתאמץ לפרוח אם בסוף אין פירות וזרעים? טוב, במקומות אחרים בעולם דווקא יש לו זרעים.
והנה הסבר מנוסח הכי עממי שאפשר: החמציץ מופיע בכמה דגמים. מנגנון מכני-טכני גורם לכך שהפריה יכולה להתקיים רק בין שני דגמים שונים, כדי למנוע "נישואי קרובים". בגלל "תקלה“ שארעה בזמן הפלישה (כאמור מדובר בצמח פולש) הגיע לארץ רק דגם אחד של חמציץ. כאמור, בין פרחים מאותו דגם לא מתקיימת רביה. אז למרות שבארצות המוצא יש לחמציצים זרעים, בארצנו החמציץ לא זורע את עצמו.
למרבה המזל, ההתרבות של החמציץ לא בנויה רק על זרעים. למעשה הוא גאופיט – יש לו חלק שנשמר מתחת לאדמה. החלק הזה הוא קנה שורש שעליו צומחים בְּצַלְצוּלים. הבצלצולים האלה מגיעים למרחקים על גבי קנה השורש של החמציץ. החיבור שלהם לשורש לא חזק במיוחד, וכשעוקרים את קנה השורש, הבצלצולים נתלשים ממנו, נשארים באדמה ומצמיחים צמחים חדשים במרחק מה מהצמח המקורי. צורת רביה כזאת מסבירה לנו את התופעה של הצטופפות צמחי חמציץ רבים בשטח קטן.
להפצה של הבצלצולים תורמים גם בעלי חיים כמו חולד, וגם בני אדם, כשהם מעבירים אדמה המכילה בצלצולים ממקום למקום, לצורכי גינון, בניה ועבודות עפר. הבנתם למה בחלק מהגינות יש צמחי חמציץ ובאחרת לא? זה קשור כנראה לשאלה מאין הגיעה האדמה.
אגב, בשנים האחרונות חל שינוי. חוקרים שמו לב להתפשטות מואצת של החמציץ הנטוי. הם בדקו וגילו שהצמחים החדשים מייצרים זרעים פוריים! איך זה קרה? כנראה פלש לארץ אחד מהדגמים האחרים, וכמו שאמרנו, ריבוי מתקיים בין שני דגמים שונים, כך נוצרים זרעים פוריים, שמופצים ומצמיחים עוד חמציצים, והאוכלוסיה גדלה וגדלה…
