לפני כמה שבועות תפס אותי בכביש 6 צפונה פקק תנועה מהסרטים. בבית קמה נחלצתי ממנו ובניגוד לעצת ווייז החלטתי לנסוע צפונה דרך שדרות וכביש אשקלון. ווייז כנראה ידע משהו. לתדהמתי באותו יום גם הכבישים שבחרתי היו עמוסים ואיטיים. זה הלימון. והלימונדה? בנסיעה איטית יכולתי להתענג על מרבדי כלניות שאינם מביישים ”דרום אדום“ גם בחורף יבש כמו השנה.
אבל לא על הכלניות באתי לספר, אלא על השכן שלהם בכבישים – רותם המדבר.
שורשים עמוקים
רותם המדבר הוא שיח בר מדברי, כשמו, אבל הוא צומח גם באדמות מאתגרות אחרות כמו החולות של מישור החוף וגבעות הכורכר. המשותף לאלה הוא משטר מים קשוח. כשיורד גשם, המים בורחים לעומק האדמה דרך גרגרי החול (כורכר גם הוא חול, שהפך למין סלע), והאדמה נשארת יבשה.
הרותם נברא להתמודד עם אתגר האדמה היבשה: יש לו שורשים החודרים לעומק רב, ומאפשרים לו לנצל מי שחילחלו ונאגרו בעומק. זה אחד הדברים שעושים את הרותם לאחד הצמחים הרב שנתיים הבודדים במדבר, צמח שלא פוחד להיות ירוק גם בקיץ היבש.
טוב… אולי לא ממש ירוק, נתפשר על ירוק-אפרפר.
בארצנו יש הרבה רתמים (זו צורת הרבים של השם רותם), אבל בדרך כלל לא ממש תבחינו בהם. ברוב חודשי השנה הרותם הוא שיח ממש משעמם. אין לו עלים, וכולו ערימת ענפים ארוכים, דקים, מבולגנים ולא מאד ירוקים. נס התחיה מתרחש בחורף. אז כבמטה קסמים קורים שני דברים: השיח מלבין כולו – תוצאה של אלפי פרחים זעירים לבנים שמכסים את כולו, וריח נעים מתפזר באוויר. הריח נועד למשוך מאביקים, בעיקר דבורים, אל הפרחים.
איך הרותם חוסך מים?
כמו רבים מהצמחים מאותגרי המים שאנחנו מזכירים פה לעתים קרובות, גם הרותם מבצע את הפוטוסינתזה – תהליך בצמח של יצור מזון, שכרוך באידוי מים – באמצעות הגבעולים שלו, ולא באמצעות עלים. כדי לצמצם אובדן מים, הפיוניות – אותם תאים שתפקידם לפלוט מים מתוך הצמח – שרויות בצל בתוך חריצים ארוכים בגבעולים. אגב, מדי פעם כשאנחנו מזכירים צמחים דומים, אנחנו אומרים שיש להם ענפים "רותמיים", כמו של הרותם.
אז מה , לרותם אין עלים? דווקא יש, ויש לכם בערך רגע כדי לראות אותם. הנה הגיע הגשם סוף סוף, ובעוד יום יומיים נוכל לגשת לשיח הרותם ולחפש עלים. אם נתפוס את הרגע, נצליח לראות אותם לפני שינשרו שוב. לא ראיתם? לא נורא. בסך הכל מדובר בעלים קטנים ופשוטים, שלא מאד תורמים להתפתחות הצמח.
פריחת הרותם
בניגוד לעלים, הפרחים מתמידים על השיח כארבעה חודשים, אז בואו נלך בעקבות הריח.
ננסה להתמקד בפרח אחד בלבד. הפרח הלבן הזעיר מסוג "פרפרני", כמו פרחי האפונה למשל. פרחים פרפרניים מזכירים סירת מפרש. ה"סירה" מורכבת מזוג עלים ועוד עלה, זקוף, שהוא ה"מפרש" (ויש עוד שני עלים—גדולים במקרה של הרותם, שהם ה"משוטים").
במבט מקרוב פרח הרותם לא רק לבן. יש גם לא מעט סגול, כדי להרשים את הדבורים. בדרך כלל גביעים של פרחים, אלה שמתוכם הפרח יוצא, הם ירוקים. הגביע של הרותם הוא סגול. ויש עוד סגול, או אם תרצו ארגמן – מצוייר בפסי העורקים על עלה ה"מפרש".
פירות וחרוזים
מפרח, כידוע נוצר פרי. ולמי שהמילה "פרי" מזכירה תפוח, נזכיר שפרי הוא מושג בוטני שמגדיר את החלק בצמח שמכיל את הזרעים. זה הכל. ובמקרה של הרותם מדובר בכדור חום קשיח, שבתוכו מסתר זרע צהוב, עגול ובוהק.
מטיולים בחולות של ילדותי זכורים לי משטחי הצהוב הבוהק הזה מתחת לשיחי הרותם. מדי פעם אספנו אותם, ובעזרת מקדחה עדינה הפכנו אותם לחרוזים יפים.
כמובן הזרע לא נועד להיות תכשיט, אלא להצמיח את הדור הבא. כדי לא לקחת סיכון במדבר, תרמיל הפרי לא נפתח בעצמו, וקשה מאד לפתוח או לנקב אותו. רק כאשר ירד מספיק גשם והתרמיל יירקב, יתאפשר לזרע לצאת ולנבוט. אבל יש גם קיצור דרך: ארנבות בר שאוכלות את התרמילים. תהליך העיכול מקטין את העמידות של התרמיל וכשהוא מופרש מגוף הארנבת הזרע כבר מוכן לנביטה.
