
ברוב עונות השנה אני צריכה להתלבט ולבחור על מה לכתוב מתוך מבחר אפשרויות. בימים אלה של סוף הקיץ אני שוברת את הראש בכל שבוע מחדש, בעולמנו החם והאפור. אבל הנה אחד שלא מתרשם ממזג האוויר, והוא פורח לו ומוציא פרי כמעט בכל רחבי הארץ וכמעט בכל ימות השנה פרט לשלושה חודשים בשיא החורף.
השם: יריקת החמור. כן, כן, יריקה. פעם קראו לו ירוקת החמור, אבל הוא לא צמח ירוק במיוחד, ואילו לירוק הוא דווקא יורק, בהחלט! לא ברור לי הקשר לחמור, אבל עם שמות עתיקים לא מתווכחים, והשם הזה בדיוק (או בגירסה אחרת ירקות החמור) מופיע כבר במשנה (אהלות פ"ח: מ"א), והרמב"ם מזהה את הצמח מהמשנה עם הצמח שבו נעסוק. תכל'ס מי עוד יתחרה על השם הזה? אין כל כך הרבה צמחים שיורקים. אפילו הצמח המסויים הזה אינו מצוי בשום מקום בעולם חוץ מארצות הים התיכון והמזרח התיכון.
מה זאת אומרת יורק?? אם אתם שואלים זאת, לא גדלתם בכפר בין שדות הבור, ולא ניהלתם מלחמות יריקה בתיווכם של פירות יריקת החמור. אז, עירונים שכמותכם, חכו בסבלנו בזמן שנתאר קצת את הצמח.

קרוב המשפחה הלא-מפונק של האבטיח
יריקת החמור הוא צמח ממשפחת הדלועים, כמו הדלעת, המלפפון, המלון והאבטיח. וכמותם גם הוא שרוע על הקרקע, פורח בצבע צהוב ומגדל פירות עגלגלים מאורכים. הפרי קטן יחסית לכל השאר. הוא מאורך, דמוי ביצה, באורך של כארבעה סנטימטרים בלבד, ומכוסה זיפים גדולים יחסית. בראש הפרי נראה גם את הכותרת הצהובה שהייתה פעם פרח ועכשיו היא קמלה.
יריקת החמור היא צמח לא מפונק, המעדיף צדי דרכים ואשפתות. הוא שרוע ויש לו עלים גדולים מאוצבעים (בעלי שלוש או חמש אצבעות), דומים לעלים של שאר בני המשפחה. אבל בעוד שאר צמחי המשפחה רגילים לתנאים מפנקים של השקיה, יריקת החמור עמידה בתנאי הקיץ הקשים. העלים שלה בעלי תכונות שמאפשרות זאת. הם מקומטים, מעט קשיחים, מחוספסים ומכוסי זיפים.

במרחק יריקה
מי שראה פעם מקשה של קישואים, מלפפונים או דלעת, יודע שאין בעיה לקטוף את הפירות הללו (חוץ מהעובדה שצריכים לעשות זאת בשפיפה כי הפרי צומח ממש על האדמה). אבל אל תנסו לקטוף פרי של יריקת החמור! כשהוא צעיר וירוק, הוא לא מסוכן. כשהוא בשל הוא נוטה להצהיב מעט, והוא חלול ומלא נוזל סמיך כמו ג'לי ובתוכו הזרעים. מספיקה נגיעה קלה, ו"שפריץ!" הפרי ניתק בבת-אחת מן העוקץ, ובמקום שהיה פעם חיבור נוצר נקב, מספיק בשביל שהנוזל הסמיך ישפריץ למרחקים בלחץ חזק.
התועלת לצמח ברורה – הפצת הזרעים למרחק (עד ארבעה מטרים). התועלת לילדים? מלחמות ירוקת החמור, כאשר הצדדים הלוחמים עומדים משני צדי הצמח ומנסים לגרום לפירות להשפריץ דווקא על חבריהם שמהעבר השני. מעטים המומחים שיכולים לכוון אבן קטנה לפרי הנבחר ולחזות לאן תגיע היריקה. בדרך כלל כל הצדדים המשתתפים נרטבים. אגב: חשוב לשמור על העיניים, שכן מדובר בזרם דק ובעוצמה גדולה.

אז איך הוא יורק בעצם?
קשה להתאפק מלהסביר איך פועל מנגנון ההתפרצות של ירוקת החמור. בתוך הפרי נמצא הנוזל בלחץ גבוה – 27 אטמוספירות! זה בערך פי 25 יותר מלחץ האוויר שיש בתוך בלון רגיל רגע לפני שהוא מתפוצץ. מה שמונע מהפרי של ירוקת החמור מלהתפרץ היא דופן עבה וגמישה, שעומדת יפה כנגד הלחץ הפנימי.
עוקץ הפרי – נקודת החיבור שלו לגבעול, איננו חיבור סתם, אלא הוא תקוע בתוך הפרי כמו פקק. בתהליך ההבשלה, החיבור של העוקץ לפרי מתרופף. נגיעה קלה בפרי גורמת לניתוק של העוקץ, ובעצם ליציאת ה"פקק" מפתח ה"בקבוק". ואז, כמו קורה בבלון מים, דפנות הפרי נלחצות פנימה והתוכן משפריץ החוצה.
חוץ מהצורך ב"שמירת העיניים" מפני ה"מכתזית", מלחמות יריקת החמור אינן מסוכנות. אבל אל תנסו לטעום את הפרי או המיץ, שהוא רעיל ומייצרים ממנו תרופות משלשלות. יש לו כנראה סגולות רפואיות רבות נוספות, אבל לא מומלץ לנסות לבד, בגלל הרעילות הגבוהה שלו.