בשבת שעברה הלכתי בדרך העפר המוליכה מחוות הר סיני לכיוון הרוג‘ום (מקבילה לדרך ההיקפית, אבל רחוקה יותר), כשחוש השמיעה שלי קלט זמזום של המוני דבורים, וחוש הראייה שלי הבחין בהן במיקום מוזר – ממש בגובה האדמה.
עצרתי. מתחת לרגלי היתה מיניאטורה של נוף ירח – המוני גומות חפורות באדמה, ומעל כל אחת מהן מתנשא תל זעיר. מעל התילים הללו זמזמו המוני דבורים ועסקו בחפירה. זה היה מחזה מרתק: דבורה מגיעה, נכנסת כשראשה כלפי מטה, ונעלמת לפעמים לדקות ארוכות. אחרי כן היא מגיחה כשראשה כלפי מעלה ובשנייה אחת היא ממריאה ועפה לה.
חשבתי שאני יודעת הכל על דבורים. אז חשבתי. מתברר שיש המון סוגי דבורים, ויש ביניהן הבדלי התנהגות רבים. אז נסו לשכוח כל מה שאתם יודעים, והכירו כמה משפחות של דבורים (אני לא יודעת להבחין מי זו מי), שהן ”דבורים יחידאיות (בודדות) חברתיות“ – נשמע כמו סתירה פנימית…
כל דבורה – מלכה
אז הנה ההסבר: בניגוד לדבורת הדבש שחיה בנחיל, דבורה יחידאית היא מלכה על קן קטנטן משל עצמה. מצד שני, היא אוהבת את החבורה. לכן במקום אחד נמצא מקבץ גדול של חורים באדמה – כל אחד מהם הוא פתחו של קן. כל אחד מהקינים האלה נחפר על ידי המלכה בכבודה ובעצמה. למעשה, ה"מלכות" היחידה של המלכה היא בכך שהיא אחראית על הטלת הביצים, ולכן צריכה גם לחפור את הקן. מדהים לחשוב על הדבורה שחופרת דווקא באדמה הקשה. את מקבצי הבורות האלה נמצא דווקא בדרכי העפר הכבושות היטב. הבור צר – רוחבו כרוחב הדבורה (עובי של עיפרון), והוא מדופן בציפוי שמופרש מבלוטה מיוחדת בגוף הדבורה.
הקן הוא מחילה אנכית שבתחתיתה יש תאי הטלה צדדיים. בכל תא תטיל המלכה ביצה יחידה, אחרי שציידה את המקום בתערובת מזון של צוף ואבקה. על מנת לצייד את כל תא הטלה במאגר מזון, הדבורה המלכותית חייבת לעזוב את הקן לעתים קרובות. זוהי פעולה מסוכנת. ייתכן שלא יהיה לה לאן לחזור, מכיוון מפני שבהיעדר בעלת הבית מלכה אחרת תחמוס את הקן. למה? מפני שהחפירה היא עבודה קשה, ומלכות רבות מעדיפות לחסוך אנרגיה ובמקום לחפור קן בעצמן פולשות לקן אחר. ואם הקן כבר מאוכלס, אז סבבה, היא זכתה בחינם בפועלות זרות.
בלחץ ההכנות לפסח לא חזרתי לבדוק את המקום שוב. הלכתם לראות את צבר הקינים ולא מצאתם אותו? כנראה שהחבורה המלכותית סיימה לבנות את כל תאי ההטלה, וכל מלכה אטמה את הקן שלה למשך כשלושה שבועות – עד שיבקעו הדבורים החדשות. הצאצאים שיבקעו יהיו דבורים פועלות. מעתה המלכה כבר לא צריכה לעזוב את הקן. הפועלות ידאגו לחפור מחילות הטלה חדשות ולצייד אותם בצוף ואבקה, ולאורך כל העונה תוכלו לראות את הפעילות סביב הקינים: קרבות אלימים בין זכרים או בין מלכות ופועלות השומרות על פתח הקן ומונעות פלישה של פרטים מקינים אחרים.
שלא כמו אצל דבורת הדבש המוכרת לנו, אצל הדבורים החצי חברתיות האלה לא רק המלכה מטילה ביצים. חלק מהדבורים הפועלות עשויות להיות פוריות. בעיקר אם בשלב כלשהו הקן נחמס על ידי מלכה זרה, ייתכן שהיא תואיל ברוב טובה להרשות לדבורים הפועלות – שאינן בנותיה! – להטיל ביצים ולהתרבות.
צבר הקינים שאני ראיתי מכיל עשרות קינים, אבל יש גם מושבות של אלפי קינים. מדהים לגלות שהדבורה מזהה הדבורה את הקן "שלה" בין כל החורים האלה. זיהוי הקן נעשה על ידי למידת סימני זיהוי חזותיים. אבל זה לא הכל. לכל דבורה יש ריח אופייני משלה, והקן כולו "מריח" מתערובת הריחות של דייריו. כל קן וריחו הייחודי, שבסופו של דבר דבק בכל הפרטים ומאפשר להם לזהות זה את זה.
אגב, דבורים אלה חשובות לחקלאים, מפני שהן מצטיינות דווקא בהאבקה של צמחי תרבות. לא שהן מזהות מהו צמח תרבותי ומה צמח בר. הן פשוט אוהבות להתביית על סוג אחד של צמח במשך פרק זמן ארוך. כידוע בטבע בדרך כלל יש תערובות של מיני פרחים. לעומת זאת שדות או מטעים מאופיינים בסוג אחד של צמחים, ולכן מתאימים להן במיוחד.
