לקראת פורים ממש מתבקש לחפש תחפושות בטבע. בעולם בעלי החיים מוכרת התופעה של הסוואה לצורכי צייד או הגנה מצד אחד ושל בולטות מודגשת לצורכי רביה מהצד השני. די מפתיע לגלות שתופעות דומות קיימות גם בעולם הצומח, שבו נתמקד הפעם. לא נעסוק בתופעות הכי מפורסמות כמו פרח הדבורנית ש"מתחפש" לדבורה, אל בתופעות ידועות פחות.
צבעי הסוואה לצמחים? למה?
גם צמחים נתונים בסכנת "טריפה". אין הבדל בין הסכנה הקיומית שבה נתונה ארנבת מצד השועל הרעב ובין הסכנה מצד הארנבת הרעבה לצמח החסה… אם כך, גם צמחים יכולים ליהנות מקצת הסוואה.
מדענים מאוניברסיטת אקסטר וממכון קונמינג לבוטניקה (האקדמיה הסינית למדעים) סקרו צמחים שחיים באזורי מדבר קשים, שם הם משמשים מעדן לבעלי חיים לא רק בגלל חומרי המזון שיש בהם, אלא גם בגלל המים הצבורים בעלים. המדענים מצביעים על מיני צמחים, וגם אנחנו מכירים כמה מהם – כמו למשל חלק מהקקטוסים – שנראים ממש כמו חלוקי נחל יבשים. אפשר להבין את היתרון הקיומי בכך: הם כנראה מצליחים להטעות מספיק אוכלים פוטנציאליים, עובדה שהם עדיין קיימים למרות האטרקטיביות הקולינארית הגדולה שלהם.
גם צמחי מדבר אחרים מסווים את עצמם, אם כי בצורה פחות מרשימה, או בעצם תודות לה: רבים מצמחי המדבר מתאפיינים בעלים דהויים עד אפורים. כך הם נראים הרבה פחות מזמינים למאכל. לצמחים אחרים יש עלים דביקים, והם מתכסים בשכבה דקה של אדמת המדבר או החול מהסביבה – שהופכת אותם דומים יותר לסביבה ופחות מושכי תשומת לב.
"אביזרי תחפושת" שמשמשים כאמצעי הגנה
אנחנו מכירים לא מעט צמחים שעירים. לשערות על הגבעולים והעלים יש תפקידים רבים כמו יצירת צל בשעות החמות, אבל התועלת המפתיעה ביותר על פי השערת חוקרים היא שהשערות מתחפשות לקורי עכביש! בעלי חיים רבים נמנעים מאכילת עכבישים, אין צורך להסביר מדוע. לצמח שמוקף ב"קורי עכביש" יש סיכוי להישאר שלם מבלי שייאכל. מארץ ישראל מציינים החוקרים מין קוץ בשם קוצן, שניצני הפרחים שלו מוקפים שערות דמויות קורי עכביש.
מתחפש לקוץ?
צמחים לא קוצניים עשויים להצמיח עלים דמויי קוצים. הנושא עדיין לא נחקר דיו, אבל ייתכן שדי במראה קוצני כדי להוציא לחלק מאוכלי העשב את החשק לאכול אותם.
למה על העלים של רבים מקוצי ארצנו מצויירת רשת לבנה?
אם עוסקים בקוצים, הנה תופעה שמאפיינת את רוב קוצי החורף שלנו: על העלים הרחבים שלהם מצויירת רשת של קווים לבנים או/וגם כתמים לבנים. עלים לבנים? זה בזבוז! אין זה מקרה שלרבים מצמחי החורף יש עלים גדולים במיוחד. כזכור תפקיד העלים הוא לבצע פוטוסינתזה. מצד שני, את רוב המים צמחים מאבדים דרך משטחי העלים. צמחי החורף לא חוששים מהתייבשות, והם יכולים "להרשות לעצמם" עלים גדולים. עלים גדולים בחורף הם לא מותרות. בחורף שעות האור מעטות, ואור השמש הוא מרכיב חיוני בתהליך הפוטוסינתזה. עלים רחבים מאפשרים חשיפה גדולה לשמש, וכך מתאפשרת פוטוסינתזה רבה בזמן קצר. וזה מחזיר אותנו לשאלת הכתמים הלבנים: פוטוסינתזה מתקיימת על ידי הכלורופיל שהוא חומר ירוק בצמחים, כלומר דווקא בעלים הירוקים. מה ההיגיון של השקעת אנרגיה לגדל עלים גדולים ואז לבזבז שטח יקר על סתם קישוטים לבנים?
לחוקרים יש כמה השערות, שהמשותף להן הוא השאלה "מה הצמח 'רוצה' שנראה"? הם משערים שהקווים הלבנים נועדו להטעות את אוכלי העשב. לפי אחת ההצעות הכתמים נועדו ליצור אשליה אופטית כאילו יש קוצים על כל העלה (במציאות רוב הקוצים שלנו מצמיחים קוצים רק בשולי העלים). הצעה אחרת היא שהקווים על העלה הגדול הופכים אותו בעיני המתבונן להרבה עלים קטנים – וכך הוא פחות מזמין לאוכלי העלים הגדולים.
תחפושות למשיכת מאביקים
צד יותר חקור ומוכח בתחום של תחפושות צמחים הוא השיטות המגוונות שבהן צמחים משתמשים כדי למשוך אליהם מאביקים.
בגינון העירוני ובחצרות של בתים רבים בארץ צומחים שיחי הבוגנוויליה. זהו צמח קוצני שמוצאו בדרום אמריקה. הוא הובא לארץ לצורכי גינון בזכות הפרחים הצבעוניים הגדולים שצומחים עליו במשך כל השנה והופכים את השיח כולו לכתם צבע סגול, כתום או לבן. אמרנו "פרחים צבעוניים גדולים", אבל האמת היא, שהפרח האמיתי של הבוגנוויליה הוא קטנטן וצהבהב. לא אטרקציה לגננים וגם לא למאביקים. מה שנראה כמו פרח צבעוני ומרשים הוא למעשה העלים (לא עלי כותרת) הסמוכים לפרחים האמיתיים. החרקים המאביקים נמשכים לכתמי הצבע הגדולים, ומגיעים גם אל הפרח האמיתי. שיחי הבוגנויליה נראים תמיד פורחים וצבעוניים, מפני שעלי העטיף הצבעוניים מתקיימים הרבה אחרי שהפרח האמיתי כבר נובל.
צמח נוסף שמשתמש בתחפושת הוא הגזר הקיפח – כנראה אחד מאבותיו של הגזר הנאכל. הפרח המקסים הזה (שזכה לפוסט בפני עצמו) נראה ממש כמו שמשיית תחרה גדולה, שבמרכזה בליטה שחורה, וכל כולו הטעיה. תחפושת ראשונה: הפרח עצמו הוא לא פרח יחיד אלא תפרחת הבנויה ממאות פרחים זעירים, בדומה לכל אחיו ממשפחת הסוככיים. אילו כל פרח היה בפני עצמו, הוא לא היה מצליח למשוך תשומת לב, אך כשהם מרוכזים יחד נוצרת דמות "פרח" ניכרת לעין. תחפושת שנייה: הבליטה השחורה שנראית מלמעלה כמו זבוב שחור, ולמעשה היא גוש פרחים מנוונים. מה התפקיד של ה"זבוב"? כנראה למשוך את תשומת הלב של זבובים אמיתיים, שהם המאביקים של הפרח.
תחפושת ריח
לחרקים יש אמנם מוח קטן, ובכל זאת קשה להטעות אותם רק על ידי מראה חיצוני, מפני שאחד החושים החזקים ביותר שלהם הוא דווקא חוש הריח. ואכן, צמח הגזר לא מסתפק בדמות ה"זבוב". הוא גם מדיף ריח לא מאד נעים, שקצת מזכיר אשפה המושכת זבובים.
בהרי יהודה וסביבתם צומח אלוף הריח הלא נעים: לוף ארץ ישראלי. פרח הלוף בנוי מעמוד שעליו מסודרים הפרחים – קטנים ולא מרשימים, וסביבם עלה עטיף גדול סגול כהה מאד, כמעט שחור – כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל מה שמזמין את המאביקים הוא חומר שמופרש מהצמח ומחקה את ריחם של פירות תוססים. בקיצור: סירחון של פח אשפה. מי שאוהבים דווקא את הריח הזה הם זבובי התסיסה (אתם מכירים אותם. אלה הזבובונים שמסתובבים סביב פחי אשפה שהוזנחו זמן רב מדי) והוא נודף בדיוק בשבילם. הזבובים שבאים בעקבות הריח בתקווה למצוא את "הפירות הרקובים" נלכדים בתוך הפרח ומאביקים אותו.
ונסיים בתופעה שהיא פחות מרשימה מבחינה פורימית, אבל מוכרת מאד: עונת החורף בארצנו נפתחת בפריחת הכלניות, נמשכת בפריחת הנוריות ומסתיימת עם הפרגים. כל אחד מהפרחים האלה שייך למשפחת צמחים אחרת, ובכל זאת יש ביניהם דמיון רב שגורם לכך שמטיילים רבים מתבלבלים ביניהם. מה הסיבה לדמיון הזה? הצורך למשוך מאביקים. מתברר שהחרקים של עונת החורף מעדיפים פרחים אדומים גדולים, בעלי מרכז שחור בולט. אמנם לא מדובר בתחפושת או בהתחזות, ועדיין זו צורה של חקיינות. אין לדעת מי משלושת גיבורי החורף פיתח ראשון את השיטה, אבל היא עובדת. אגב, אולי המרכז השחור בפרחים אלה גם הוא מין התחזות – ניסיון לדמות לחיפושית שחורה – אחד המאביקים הקלאסיים בעונה.
