המדור השבוע היה אמור לעסוק בתאנה ובמנגנון הרביה המופלא שלה, אבל… בשנה שעברה התאנים על העץ שלנו איכזבו. על העץ צמחו מאות פגות (תאנים שלא הבשילו) אבל הן נשרו בעודן בוסר. השנה, כשנראה שהתופעה חוזרת על עצמה, חקרנו את הנושא ברשת ומצאנו חשוד: זבוב הים התיכון.
בדקתי: הרמתי כמה מפירות התאנה שנשרו ופתחתי אותם. אכן, החשד לא היה חשד שווא. תוך הפרי שרץ רימות, בדיוק כמו אלה שמצאתי בתחילת הקיץ בפירות עץ המשמש. כשפתחתי את הפגות (תאנים לא בשלות) נתקלתי בתופעה מוזרה: נראה היה כאילו הרימות מזנקות בכוונה מתוך הפרי אל האדמה.
אז אפשר להגיד איכס. אפשר גם (ואפילו כדאי וחשוב) למצוא פתרונות הדברה. אבל לדקות הקרובות בואו נתרשם מאחר היצורים המצליחים שחיים כאן. הכירו את זבוב הים התיכון, או בשמותיו המקצועיים יותר – "זבוב הפירות הים תיכוני", "פריזבוב ים תיכוני" או השם המדעי: Ceratitis capitata.
פולש מנצח
אבותינו לא הכירו את זבוב הים התיכון, פשוט מפני שהוא לא היה כאן עד 1904. אז הוא כנראה הגיע בצורת רימה מסתתרת באיזה פרי מיובא. רוב היצורים שפולשים לארץ לא שורדים בגלל חוסר התאמה. אבל זבוב הים התיכון הוא פולש מנצח, תודות (?) לשלוש תכונות עיקריות:
- סבילות אקלימית רחבה – כלומר יכולת להתקיים במגוון רחב יחסית של אקלימים
- רב– פונדקאות – כלומר הוא לא בררני בסוג הפירות שהוא מתקיים על חשבונם
- כושר התרבות מטורף – מספיקה נקבה פוריה אחת כדי להעמיד בעונה אחת מליוני צאצאים, כפי שנסביר בהמשך
חסרון שיש בו יכול להועיל לנו: הזבוב הבוגר לא יכול לעוף למרחקים גדולים, ולכן אפילו בתוך הישוב ייתכן שבקצה אחד של הרחוב יש עצים נגועים ובקצה השני לא, מפני שהזבובים לא הגיעו לשם. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מחייבת אותנו, אלה שסובלים מזבוב הים התיכון לעשות הכל כדי להדביר אותו ולמנוע את ההתפשטת לחצרות השכנים, ומהם לשכנים ומהם לשכנים. מדור זה לא עוסק בהדברה, אבל חיפוש המילים "זבוב הים התיכון" באינטרנט יביא אתכם בתוצאה שניה (אחרי ויקיפדיה) לעשרות אתרים של מדבירים ומוצרי הדברה, כולל הדברה ביולוגית למי שמעדיף. הבשורה המשמחת היא שקיימת גם הדברה טבעית על ידי יצורים רבים ניזונים מזבוב הים התיכון.
חי על חשבון אחרים
טוב, בואו נחזור לרגע שבו אנחנו מתרשמים בלי שיפוטיות.
זבוב הים התיכון הוא טפיל, כלומר יצור שמתקיים "על חשבון" יצורים אחרים, במקרה שלנו פירות. באמצעות צינור ההטלה שלה, נקבת הזבוב קודחת בקליפת הפרי נקב לא עמוק ומטילה בתוכו מספר ביצים. אחרי הבקיעה, הרימות (שבטעות אנחנו קוראים להן תולעים) מתחפרות פנימה, לחלק העסיסי והמוגן של הפרי. זאת הסיבה לכך שבדרך כלל אנחנו מוצאים את ה"תולעים" קרוב לגרעין הפרי.
הרימות אוכלות וגדלות, ואז הן מתחפרות החוצה (זה הזמן שבו נחשף חור היציאה בפרי) וקופצות לקרקע. זה מה שראיתי כשפתחתי את התאנים הנגועות שלי. הרימות פשוט זינקו מהפרי אל האדמה! עכשיו הן חופרות בתוך האדמה לעומק של כחמישה סנטימטרים. שם הן מתגלמות, ולבסוף בוקעות כזבוב בוגר. מסקנה: אם היה בידכם פרי נגוע ב"תולעים"- אל תזרקו אותו על האדמה! בכך אתם דווקא מסייעים להתפשטות שלו ברחבי הישוב והארץ!
אמנם לזבוב הים התיכון הבודד חיים קצרים – עד חצי שנה, אבל בקיץ הוא מקים דור חדש בכל חודש, כך שסביב העצים שלנו חיים בעת ובעונה אחת הם וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם ואפילו יותר דורות מזה.
הזבוב הבוגר חי כחצי שנה, ובדרך כלל לא מתרחק מערש הולדתו (החצר שלכם). בשעות החמות של היום הזבובים עומדים על צידם התחתון של העלים, מוסתרים מחום השמש. בשעות הקרירות הם המעצבנים האלה שמעופפים סביבכם כשאתם רוצים ליהנות בערסל התלוי על העץ.
ומה עם התאנה שלנו?
נחזור לעצי התאנה המסכנים שלי. ההפריה של התאנה תלויה בצרעה, שגם היא מטילה ביצים בתוך הפרי (הסבר והרגעה תקבלו בפעם אחרת). בניגוד מוחלט לזבוב הים התיכון, שהוא טפיל ולא בררן, במקרה של התאנה מדובר בסימביוזה – מצב שבו כולם מרוויחים ובמין צרעה שהוא נאמן רק לתאנה והתאנה תלויה בה.
אם זבוב הים התיכון מגיע לפרי קודם, הוא תופס את המקום ולצרעה אין איפה להטיל ביצים. ההפריה לא מתרחשת ופרי התאנה לא מבשיל. למעשה העניין הרבה יותר מורכב, אבל הדף הזה- נגמר. אז גם הסיפור הזה יחכה להזמנות שלו.
