בארץ ובעולם יש אווירה של שנאה לציפורי המיינה ש"פלשו" לארץ ומשפיעות על המערך האקולוגי. מגיע למיינה שנייחד לה מדור נפרד, ובינתיים אני רוצה לטעון (לפי התרשמות אישית, לא מחקרית) שהמיינות גירשו מכאן את רוב העורבנים, שהם טורפי גוזלים וביצים, ומאז דווקא התרבו בצורה משמעותית ציפורי השיר הזעירות.
אציג כאן שלוש ציפורים זעירות, שתיים מהן חיות ממש בחצר שלכם – בעיקר אם דאגתם לגינון ג’ונגלי סבוך. השלישית תופיע פחות בחצר שלכם, והיא חיה בעיקר בטבע בין הקוצים ושיחי הבר. הפעם הצילומים לא שלי. במצלמה של הסמארטפון קשה להשיג צילום טוב של ציפור…
פשוש
די קשה לראות אותו, הוא ממש קטן ובצבעו האפור מוסווה היטב בין השיחים שהוא חי בהם. אבל אין בעיה לשמוע אותו. יש לו ציוץ שמזכיר קול של משרוקית קטנה או של צרצר בהקלטה איטית…. צרי…צרי..צרי..
וידוי קטן: כשהייתי ילדה, כתבתי את ציוצי הציפורים. אני יודעת שזה נשמע מגוחך. מצד שני, במגדיר הציפורים הוותיק הרשמי "כתובים" הציוצים של כל ציפור… מצד שלישי, המגדיר הוא פריט היסטורי. בעולמנו המודרני אתם יכולים להיכנס לדף המידע על הפשוש באתר "המרכז לטיפוח ציפורי הבית והגינה", וללחוץ על הכפתור שמשמיע את צרצורו של הפשוש. אחרי כן גם אתם תוכלו לזהות פשוש בקלות. עקבו אחרי הצליל, חפשו מי משמיע אותו. וכשתראו, תבחינו שהוא דווקא בולט לעין: תמיד מנתר מענף לענף ומנופף בזנב הארוך שלו. כאומר "ראו אותי, זה השטח שלי!". במדעית קוראים להתנהגות כזאת: טריטוריאליות.
צופית
אותה אתם דווקא רואים בקלות. אצלכם בחצר, מתזזת באוויר מצד לצד ומציצה לכל מקום. קטנטנה ומאד צבעונית, למעשה רק הזכר צבעוני. ליתר דיוק, הנקבה סתם שחורה, והזכר גם כן שחור, אבל לנוצות שלו יש תכונה שגורמת לכך שלאור השמש הן בעלות ברק מתכתי מחליף צבעים.
מאפיין מיוחד של הצופית הוא המקור הכפוף, שאותו היא יכולה להחדיר לצוואר הפרח כדי לשאוב צוף. אגב בשנים האחרונות התברר שהצופית בארץ לא ממש מתאמצת על זה, ומעדיפה פרחים גדולים. מהקטנים היא "גונבת" צוף מצד הפרח בלי לשלם את חלקה בעיסקה המקובלת: "צוף תמורת האבקה". הצופית תגיע לכל גינה שיש בה פרחי צוף (שזה כמעט כל גינה). אתם יכולים למשוך צופיות לחצרכם גם בעזרת מתקן האכלה המכיל מי סוכר.
ירגזי
הירגזי יותר גדול משתי הציפורים הקודמות, אבל קטן יותר מציפור דרור. גם הירגזי בולט בצבעיו: ראש בצבע שחור, לחיים לבנות, בטן צהובה. על הסנטר והגרון סינר שחור שממנו יוצא פס שחור אל הבטן ועד מתחת לזנב. הנקבות דומות לזכרים אבל יותר "דהויות" . כמו הצופית, גם הירגזי הוא ציפור יער, שבאה אלינו תודות ל"יער" שנטענו (בשבילה כמובן!) ברחובות ובחצרות שלנו. לאות תודה הוא אוכל (בין היתר) מיני חרקים שמזיקים לצמחים.
ומה סוד ההישרדות?
המיינה, כאמור, ירשה את מקומו של העורבני. אבל ממש כמוהו גם המיינה אוכלת בין היתר ביצים וגוזלים. אז מה סוד ההישרדות של ציפורים קטנות אלה בסביבה רוויית ציפורי מיינה?
נראה לי שהסוד הוא בסגנון הקינון: הצופית והפשוש בונים קן עגול, סגור מכל הצדדים פרט לחור כניסה קטן. צורת קינון כזאת מקשה על המיינה להגיע אל הביצים והגוזלים שבקן. הירגזי לא בונה קן סגור אבל מקנן בתוך חורים סגורים: צינורות, למשל. אמנם גם המיינה מקננת בחורים כאלה ומהווה תחרות על מקומות הקינון, אבל הירגזי הרבה יותר קטן, ויכול לקנן בחורים קטנים שהמיינה לא חודרת אליהם.
לסיכום: הטבע הוא עניין מסובך…. ולמען הגינות יש לומר שגם אנחנו פלשנו לתוך הטבע, שתלנו, נטענו והשקינו ובעקבות הפלישה שלנו הגיעו גם הציפורים היפות האלה. הזמנה לחיפוש, לתצפית והנאה!
