בשבוע שעבר עסקנו בעלי השלכת. תוך כדי הצילומים, התעוררה בי סקרנות: למה לכל עץ וצמח יש עלים בעלי צורה שונה?
הזכרנו כבר שעלים רחבים באזורים קרים מסתכנים בקיפאון. אבל למה מלכתחילה לצמחים מסויימים יש עלים גדולים ולאחרים עלים קטנים? ויותר מזה, יש המון צורות של עלים. למה?
התאמה בין צורה לייעוד
אתם כבר יודעים שתפקידו של העלה הוא לייצר סוכר בתהליך הפוטוסינתזה. כמו שכל אדריכל יודע, לא רק היופי חשוב. תנאי ראשון להצלחה הוא שיהיה קשר בין הייעוד של המבנה לבין צורתו. מכיוון שהעלה הוא מפעל לייצור סוכר, צורתו צריכה קודם כל לאפשר לו לבצע את תפקידו בצורה מיטבית.
לכאורה הגודל קובע, והעלה המוצלח הוא גדול, כדי שיקלוט יותר אור שמש וייצר יותר סוכר. אבל יש בעיה: לצמח יש עלים רבים, ואם העלים יטילו צל זה על זה, הם יפחיתו את יעילות הקליטה של סך כל האור בעלי הצמח.
פתרון לבעיה זו אתם יכולים לראות בדרך שבה עלים מסודרים על הצמח, סידור שבו העלים כמעט לא מסתירים זה את זה. אתם מוזמנים לבדוק כל צמח אקראי שתבחרו — ולהתפעל! וזה לא הכל. הצורה הקלאסית של "עלה", זה שעגול בצד אחד אבל מחודד בצדו השני, נועדה להקטין את המידה שבה עלה קדמי מסתיר את אור שמש על ידי מהעלה שמאחוריו.
איזון בין צרכים שונים
הסביבה שבה חי הצמח גם היא משפיעה על צורת העלים. לצורך ביצוע תפקידו העלה צריך לקלוט כמה שיותר אור שמש ופחמן דו חמצני. יחד עם זה הוא צריך להימנע מקליטה גדולה מדי של חום ואובדן מים או — בסביבה קרה — למזער את הסיכון לקפיאה. קראו את התיאור הזה פעם שניה, ותראו איך פעמים רבות יש סתירה בין הצרכים השונים. צורת העלה צריכה לתת פיתרון מיטבי למטרות מנוגדות.
עצים מחטניים – עלים בצורת מחט – סגנון שמאפיין עצים הגדלים בסביבה צחיחה למחצה (חמה או קרה). לעלים מחטניים יש ציפוי חיצוני עבה ושמנוני שעוזר לשמור מהתאדות מים. למחטים הדקות יש שטח פנים מצומצם – חשיפה מופחתת לאקלים בעייתי, ועל ידי כך קטן הסיכון לנזקי הקפאה. הן גם מכילות חומרים מעכבי קיפאון, מהם מגיע הריח הייחודי לעצים כאלה.
מקדימים תרופה למכה
באזורים מעוטי שמש, כגון ארצות הצפון, העלים עגולים ורחבים על מנת לקלוט יותר אור שמש. אבל עלים גדולים גם פגיעים לנזקי רוח. רוח עזה עלולה לקרוע את העלה, ועלה קרוע חושף את הצמח לוירוסים ושאר מזיקים. הפיתרון היצירתי: לא לחכות לרוח, ולייצר את הקרעים לבד! ואכן, לעתים קרובות עלים גדולים הם בעלי אונות – למשל עלי הדקל הענקיים, שנראים כאילו נגזרו, ועלי עץ התאנה או הדולב שיש להם שוליים ”מעוצבים“. יש גם עלים שממש חתוכים כמו נוצה – עלים מנוצים שאופייניים למשל לעצי החרוב, האלה ועוד עצים רבים סביבנו. בכל אחת מהשיטות שתוארו הרוחות המנשבות עוברות בקלות בין "קרעי" העלים, במקום לקרוע אותם באמת.
הבנו! העלה הוא משטח לקליטת אור שמש, אבל אור שמש רב מדי עלול להזיק לו. נוכל לראות ברחובותינו מגוון עצי אלון, חלקם עם עלים משוננים וחלקם עם עלים גזורים או גליים ולעתים השוליים גם כפופים מעט פנימה או בעלי גלים עולים ויורדים. כל העיצובים האלה מסייעים לעלים להצל מעט על עצמם בשעות של "יותר מדי" שמש.
צמחים מתמודדים עם הרבה דרישות מנוגדות: הם צריכים להוביל בתוכם ביעילות את המים שנועדו לשמש אותם בתהליך הפוטוסינזה, אבל גם להימנע מהתייבשות, להתגונן מחיידקים, וירוסים ופטריות ואפילו להרתיע אוכלי עשב קטנים כמו זחלים וחרקים וגדולים כמו כבשים. חוקרים גילו שרבים מהחרקים נמנעים מאכילה של עלים בעלי אונות. למה? לא ברור, אבל הגיוני שלצמח יש אינטרס לטפח עלים כאלה. מהמעט שכבר התברר ניתן אולי להגיע למסקנה שצורת העלים משמעותית הרבה יותר מכפי שנראה לנו. כאמור, היופי חשוב, אבל התועלת חשובה יותר. בורא עולם כרב אדריכלים שילב בעלים את הצורך עם האסתטיקה. מה רבו מעשיך ה‘!
