דוכיפת

צילום: Mosharraf Hossain, מאגר Unsplash

הדוכיפת הוא הציפור הלאומית של ישראל, למרות שאפשר למצוא אותו ברוב העולם. המאפיין הכי בולט שלו הוא הכתר – ציצת נוצות אדמדמה על הראש.

לפני 17 שנים, לכבוד חגיגות ה-60 למדינת ישראל התקיימו בחירות ל"ציפור הלאומית" של ישראל. רעיון די מוזר, למען האמת. כשהכלנית נבחרה ל"פרח הלאומי של ישראל" הסכמתי עם הבחירה. הכלנית אכן זכאית לכינוי בגלל סיבות אובייקטיביות-סביבתיות והיסטוריות.

מה הופך ציפור ל"לאומית"? יש בארצנו ציפורים אופייניות וייחודיות יותר. ובכל זאת, בחירת הקהל הייתה דוכיפת.

לומר את האמת, לדוכיפת יש תפוצה כמעט עולמית. יותר נכון – העולם "הישן", כלומר לא כולל אמריקה ואוסטרליה. רק לאחר הבחירה התחלתי לשים לב שגם אצלנו יש לא מעט דוכיפתים. מתברר שחלקם רק חולפים כאן בעונת הנדידה, חלקם מקייצים כאן (נודדים ונשארים לקיץ), ויש גם כאלה שממש הפכו את ארצנו למשכן קבע.

לאן נעלם הדוכיפת?

לא ראיתם דוכיפת? באמת בשנים האחרונות רואים פחות ופחות מהן. האשמה העיקרית היא זו שאשמה בחלק משמעותי מהידלדלות הציפורים בארצנו: הציפור הפולשת מיינה. הדוכיפת אוהבת לקנן במקומות סגורים ואפלים. גם המיינה! ולעתים קרובות המיינות פשוט תופסות את כל המקומות הטובים. אם אין מקום לקנן, אין דור חדש.

למרבה המזל שלנו ושל הדוכיפת, המיינות עירוניסטיות מפונקות, ומעדיפות סביבה אנושית ועירונית, מדשאות ופחי אשפה. כך נשארים לדוכיפת השדות הפתוחים שלנו, וזה מסביר מדוע למרות שבמקורות המידע כתוב שהיא מצויה גם במדשאות וגינות, אני רואה דוכיפתים רק בשטחי הבור והשדות שמחוץ לתחומי הישוב.

הכתר

כשכבר רואים דוכיפת, הזיהוי קל. יש לה צבעים מיוחדים. שילוב של ג'ינג'י – הכתר שעל הראש, החזה והעורף – עם פסים בלבן ושחור בכנפיים ובזנב, שנראים יפה גם בזמן עמידה וגם בזמן תעופה. המקור של הדוכיפת דק וארוך באופן ברור. וסימן הזיהוי העיקרי – ציצת נוצות מיוחדת על הראש.

הציצה הזאת לעיתים סגורה, ודומה לקרן הכפופה לאחור, באלכסון מעל הראש, ואז נראה כאילו מישהו נעץ יתד לתוך הראש שלה – ”יתד“ שמתחילה במקור ומסתיימת בציצה…

דוכיפת עם ציצה סגורה
דוכיפת עם ציצה סגורה. צילום: Bishnu Sarangi, מאגר Pixabay

אם ראיתם דוכיפת ברגע הנחיתה או בעמידה על חוט החשמל, יש סיכוי גדול שהיא פרסה לכבודכם את מלוא כתר הנוצות שלה, כתר שהוליד הרבה סיפורי אגדה, גם מקוריים יהודיים וגם מכל הארצות שבהן יש דוכיפתים. כבר ציינו שהיא לא ממש ציפור לאומית פרטית, כן?

באוויר וביבשה

אם ראיתם אותה בתעופה, זיהיתם בקלות לפי הפיספוס השחור לבן וה"יתד" שבנויה ממקור וציצית. ובכל זאת כנראה לא מאד התרשמתם. צורת התעופה של הדוכיפת לא מרשימה: מהירות לא אחידה, בגובה לא אחיד, במין מעוף גלי ונמוך.

דוכיפת בתעופה. על הכנפיים אפשר לראות פסים שחורים ולבנים.
דוכיפת בתעופה. צילום (ערוך): Dieter Seibel, מאגר Pixabay

אולי ראיתם דוכיפת על האדמה, הולכת בצעד בוטח ועוצרת כדי לחפור באדמה באמצעות המקור שלה, שהוא ארוך (5 סנטימטרים), דק, וכפוף מעט כלפי מטה. המקור של הדוכיפת הוא כלי עבודה מצוין לאיתור מזון ולצייד, כלומר אם את דוכיפת ואוכלת זחלים, תולעים, חיפושיות ולפעמים גם זוחלים קטנים.

דוכיפת חופר בקרקע באמצעות המקור הארוך שלו
דוכיפת על הקרקע. המקור משמש לחפירה וציד של חרקים וזוחלים קטנים. צילום: Bishnu Sarangi, מאגר Pixabay

מערכות ההגנה של הדוכיפת

יש ארצות שבהן הדוכיפת נודדת. את ארץ ישראל היא אוהבת כמשכן קבוע. קיני דוכיפת יכולים להיות בגזעי עצים, סדקים בקירות אבן, צינורות בולטים ומתחת לרעפי הגג שלכם. המשותף לכל המקומות האלה הוא שהם אפלים, והדוכיפת שומרת בקנאות על המסתור של גוזליה.

אם הדוכיפת מזהה סכנה, היא תימנע מלהגיע אל הקן כדי שלא לחשוף אותו. גם הגוזלים לא פראיירים, ובמקרה שאויב מתגלה לעיניהם הם משמיעים מין קולות לחישה מוזרים ומוסיפים פצצת סירחון – הפרשה מצחינה שגורמת לטורף הפוטנציאלי לוותר על הסעודה.