העיכוב בצמיחת עשבים בשדותינו עושה חסד עם פרח קטן, שפורח כאן בכל שנה, אבל מפאת גובהו (הנמוך) הוא בדרך כלל מוצנע תחת גבעולי העשב. עכשיו, כשהעשב נמוך עד מאד, הכוכבים הזהובים בולטים לעין על כל הגבעות מסביב. אבל רק למי שממש הולך בגבעות, מפני שהפרח זעיר, ואינו נראה למרחוק.
שמה של הזהבית ניתן לה בזכות צבעה הצהוב. היא שייכת למשפחת השושניים שהוזכרה כאן בעבר, וכמו שאר צמחי המשפחה היא בעלת 6 עלי כותרת, יש לה עלים ירוקים סרגלים והיא מחזיקה תחת האדמה בצל.
טוב, לא נגזים, בצלצל, קטן וחד שנתי.
מה זאת אומרת, בצל חד שנתי? הרי דיברנו על כך שהבצל נשמר משנה לשנה ומאפשר את הצמיחה גם בחורפים דלים! אז בואו נדייק. אכן יש צמחים שהבצל שלהם מוסיף שכבות (גלדים) בכל שנה. בצמחים אלה (חצב למשל) כל שנה מוסיפה לבצל עוד גלדים ועם השנים הבצל מתעבה. לא כך במקרה של הזהבית. אכן, כמו כל בצל גם בצל הזהבית עטוף בקליפה קרומית, אבל בשונה מהבצלים במטבח שלכם הבצל של הזהבית הוא למעשה גלד בודד. מדי שנה הגלד הזה מת ובמקומו מתחדש גלד חדש.
אז למה בכלל לטרוח לגדל בצל? אולי מפני שהחורפים שלנו לא מהימנים. כולנו מכירים מנסיון עונות כאלה, שמתחילות בירידת גשם טוב, ונמשכות בעצירת גשמים במשך חודש ויותר. במקרים כאלה אנחנו רואים כיצד הצמחים החד שנתיים שקיומם תלוי בהשקיית גשם וכבר נבטו – מצהיבים ומתים. זה מצב גרוע יותר מאשר מקרה שבו לא ירד גשם והצמח לא בזבז חומרים וזמן על פריחה.
תעודת ביטוח
הבצל שהזהבית מגדלת היום בכלל לא מיועד לפריחה של השנה הנוכחית, אלא מוקדש להישרדות הצמח בשנה הבאה. כשמתחילה עונת הגשמים הזהבית מתחילה לאגור בבצל חומרי מזון, ויוצרת מאגרים שיבטיחו את הקיום לשנה הבאה. לאחר שכבר יש ביטוח, אם החורף נמשך – יופי, אפשר לפרוח. פרח אחד, לגישוש. אה.. נמשך עוד? נוציא עוד כמה פרחים. חורף טוב? פרחים גדולים. חורף לא משהו? פרחים קטנים… בתקופה שאנו נמצאים בה פריחת הזהביות בשיאה ומומלץ לצאת לראות אותן עכשיו דווקא, מפני שגם בשנה מוצלחת הפרחים הראשונים בכל תפרחת גדולים, ואלה הבאים אחריהם הולכים וקטנים בהדרגה. הסיבה, כנראה, כדי שכל הפרחים יצליחו לסיים מחזור פריחה ולעשות פרי וזרעים לפני שהחורף יסתיים.
כיאה לבצל צעיר (והבצל הזה צעיר לנצח…) בצל הזהבית קרוב לפני האדמה. מעניין: בחלק מצמחי הזהבית יש לבצל שלוחות המסתיימות בבצלצולים קטנים. יוצא שלפעמים אנחנו רואים קבוצה של פרחי זהבית, ולמרות שהם לא צומחים מאותו גבעול הרי כולם בכל זאת בני אותו צמח אם, וצמחו מבצלצלים שבקצה השלוחות של צמח האם. השלוחות האלה נתנו למין זה את שמו העברי: זהבית השלוחות.
הסתייגות קלה: יש בארץ כמה מיני זהבית, וגם בוטנאים מנוסים מתקשים להבחין ביניהן, במידה רבה בגלל השונות שיש בין הפרחים בגלל הסיבות שהוזכרו קודם. אז בואו נישאר עם הביטחון שלפנינו זהבית. איזה זהבית? אני לא לוקחת אחריות.
מי מאביק את הזהבית?
הפרח ידידותי למאביקים. 6 עלי הכותרת הזהובים יוצרים פרח "נכון" – פתוח כמעט לגמרי. ששת האבקנים גבוהים וחשופים. בבסיס כל עלה יש מאגר צוף ומעל העלה אבקן "חצי שוכב". במבט מלמעלה אפשר לראות במרכז הפרח את עמוד העלי והצלקת בראשו. בדרכה אל מאגר הצוף הדבורה חייבת לעבור מעל או מתחת לאבקן ולקחת איתה גם אבקה, שאותה תעביר כשתרחף מעל עמוד העלי של הפרח השכן.
הזהבית היא צמח צוף חשוב, ויש לה כמעט בלעדיות באספקת צוף לדבורים בעונה זו של השנה, בפרט אצלנו השנה כשפרחים אחרים ואפילו השקדים לא פורחים (עדיין?). כשאתם הולכים לחפש זהביות – חפשו גם את הדבורים. רוב הסיכויים שהן שם. ואם לא הן, אז יהיו שם זבובי הרחף הקטנים והמעצבנים. במקום שאין דבורה גם זבוב הרחף יבצע את האבקת הפרחים. העיקר שבסוף יהיה פרי וזרעים.
.
