מדי פעם שואלים אותי למה אני לא כותבת על רקפות. הסיבה לכך היא שזה מנוגד לכלל שקבעתי לעצמי, לספר רק על הטבע שקרוב לבית שלי. אמנם במסלעה ליד הבית שלי פורחות רקפות, אבל זה לא נחשב. למרות שאלה רקפות בר, הן הגיעו למסלעה בצורה מלאכותית, כאשר שתלתי פקעות שהועתקו ממקום גידולן הטבעי (בדרך החוקית, כמובן).
השבוע משהו השתנה. מה? הרקפת שבתמונה, שצולמה השבוע כאן, בטבע, ביער של גבעת חנן! אחרי שנספר קצת על הייחוד של הפרח המקסים הזה אנסה גם להסביר איך הגיעה לשם.
הפוך על הפוך
לא צריכים להציג את הרקפת, אבל כדאי להתכופף ולהתבונן בה מקרוב. כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזו רקפת בגינה או בעציץ – גם אם זו רקפת מהמשתלה. מה כל כך מיוחד בפרח הזה? נכון! הפרח לגמרי הפוך. בעצם, הפוך ושוב הפוך….
אצל רוב הפרחים הגבעול נמצא מתחת לפרח. במקרה של הרקפת הגבעול כפוף והפרח תלוי ממנו כמו אהיל בנברשת. זה – "הפוך פעם ראשונה". ההגיון בהיפוך הזה הוא כנראה הגנה על האבקנים מפני הגשם. אבל, היי! בפרח הפוך היינו מצפים שהעלים יהיו תלויים כלפי מטה (כמו שערות של ילדה שתלויה הפוכה מסולם). אבל עלי הכותרת של הרקפת דווקא נזקפים כלפי מעלה. כלומר אחרי שהפרח התכופף אל מתחת לגבעול, הוא הפך את עליו כלפי מעלה. זה "הפוך פעם שנייה". מה ההגיון הפעם? – להיראות טוב יותר, כדי שהמאביקים ידעו להגיע.
האבקת זמזום
יפה שהרקפת מזמינה חרקים להאביק אותה, אבל בגלל שהפרח הפוך, אין לחרקים משטח לעמוד עליו בזמן ההאבקה. הבעיה הזאת סיקרנה את החוקרים, והם ערכו תצפיות רבות כדי לגלות מי מאביק את הרקפת וכיצד.
הם גילו מגוון שיטות: חלק מאבקני הרקפת מופצים ברוח ויש גם חרקים לא מעופפים שנכנסים להתכבד בגרגר אבקה וכשהם עוברים לפרח אחר מבצעים האבקה. חרקים מסוימים מצליחים להיאחז בשולי הפרח ולעמוד הפוכים. רק שהמאמץ לא משתלם מכיוון שלפרח הרקפת יש אמנם ריח אבל אין צוף להציע למבקרים. גרגרי האבקה, שגם הם יכולים לשמש מזון מתגמל, לא נפרדים בקלות מהפרח.
כאן אנחנו מגיעים לצורת האבקה מרתקת שנקראת האבקת זמזום: קשה לשחרר את גרגרי האבקה של הרקפת. אבל זמזום בתדר מתאים מטלטל את האבקנים והאבקה משתחררת ומתפזרת באוויר. חוקרים מצאו גרגרי אבקה על גופם של כמה מיני חרקים מזמזמים מעופפים שרק עברו בקרבת פרחי הרקפת.
כמסקנה מכל זה אפשר לומר שלרקפות די קשה להיות מואבקות ואולי משום כך כל פרח רקפת נותן צ'אנס מתמשך ונשאר פתוח אפילו 20 יום! גם משך הפריחה של כלל הרקפות בכלל הוא ארוך יחסית ונמשך עד 8 חודשים! הפריחה הממושכת היא אחד הגורמים העיקרים שהופכים את הרקפת לצמח עציץ מבוקש (הגורם השני הוא כמובן החן המיוחד של הפרח).
למה רקפות צומחות בקבוצות?
כמו גיאופיטים אחרים, גם רקפות צומחת בחבורות. אבל ההסבר לכך ברקפות שונה משאר הגיאופיטים. אצל רוב צמחי הבצל והפקעת הבצל או הפקעת מתחלקים לשניים ונוצר צמח חדש, ולאחר עוד ועוד חלוקות נוצר "שבט" של צמחים סמוכים זה לזה. זה נקרא "רביה ווגטטיבית". הרקפת בטבע שונה. היא מתרבה רק מזרעים.
אם כך מדוע רקפות צומחות גם הן בקבוצות? כדי להבין זאת בואו נחזור אל הפרח. נניח שההאבקה התרחשה. לאחר שעלי הפרח נשרו, השחלה שבקצה הגבעול התעבתה והפכה לכדורון פרי שמכיל את הזרעים. ומה עכשיו? הרקפת לא לוקחת סיכונים. גם את זה תוכלו לראות בעציץ הרקפת שלכם: הגבעול מתכופף וכדור הפרי ננעץ בתוך האדמה!
רגע… ניתן להבנה לחלחל: רקפת זורעת את עצמה בטווח של לא יותר מ-20 סנטימטר ממקום גידולה! כמה שנים נדרשות אם כך כדי שיער שלם יתמלא ברקפות? עשרות רבות של שנים! אם כך, איך הגיע רקפת יחידה ליער של גבעת חנן?
מתברר שלא כל זרעי הרקפת מסיימים את המסע באדמה הקרובה לפרח. חלקם זוכים לביקור של נמלים שגוררות אותם וכך מפיצות את הצמח למרחק גדול יותר. כשמצאתי את הרקפת בגבעת חנן נשאתי עיני וראיתי שאני עומדת בשולי בין העלמין. שם, ליד אחת המצבות יש רקפת מרובת פרחים שהובאה ממרחקים ונשתלה שם. המרחק בין שתי הרקפות הוא כמה עשרות מטרים בלבד.
ההשערה שלי היא שבאחת השנים נמלה גררה זרעים מתוך בית העלמין אל הגבעה. אם זה נכון, גדולים הסיכויים שתהליך כזה ימשיך להתרחש וזרעי הרקפת שלנו יזכו אף הם לתפוצה על ידי נמלים. אל תתפלאו אם בעוד שנים אחדות גם היער שלנו בגבעת חנן יהיה מעוטר ברקפות רבות. ומי יודע, שכניי היקרים, אולי בעתיד תופתעו לגלות בחצרכם רקפות שהן צאצאיות של רקפת המסלעה שלי. יהי רצון.