חכלילית עצים

הסתיו בארץ ישראל לא דומה בכלום לסתיו הציורי והרומנטי של משוררי אירופה. עלי העצים עדיין לא נושרים, וגם אם כן, אין לעלים הנושרים צבעי שלכת קלאסיים. במקום מזג אוויר מלנכולי וסגרירי, הימים מתבלבלים בין חום קיץ לסערת חורף… בקיצור, הבנתם.

הסתיו שלנו לא ”נחות“ אלא שונה. הוא שלנו! אחד המאפיינים המייחדים את הסתיו שלנו הוא הופעת הציפורים הנודדות. אני כבר ראיתי נחליאלי, ואתם? נחליאלים שומרים טריטוריה וגם חוזרים לאותה צומת בכביש מדי שנה. נראה לי שהשנה הופיעו נחליאלים במיקומים חדשים, שלא היו בהם בשנים קודמות.

אז הנחליאלי הוא ציפור נודדת קלאסית בארצנו וכל ילדי הגן מכירים אותו היטב. ומה עם ציפורי-נוד אחרות?

תעלומת הציפור אדומת הזנב

ביום רביעי בדרכי מהעבודה הביתה ראיתי זוג ציפורים ציורי. ציפורים לא גדולות, בעלות גב כהה וכיפה שחורה (למעשה אצל אחת משתיהן זה היה יותר "כובע גרב") ו"משקפיים של גנבים". הפלא הציורי הופיע כשזינקו לעופף, אז זהר כל החלק התחתון של הזנב והבטן בכתום-אדום לוהב.

מעולם לא ראיתי אותן בסוסיא, ולא זיהיתי. כמובן שלא הספקתי לצלם, ונשאר לי רק הזיכרון שבראשי. בבית הפכתי והפכתי בספר הציפורים שתמיד יודע, אבל לא הייתי מרוצה. גוגל לא ממש הועיל כשניסיתי לתאר במילים. בייאושי פניתי לצ'אט GPT. לאחר התכתבות ממושכת ומתסכלת די הגעתי להסכמה עם הבוט ועם הזיהוי האחרון שהציע לי: חכלילית עצים. (כן חביבי, התמונה היא בהחלט של חכלילית עצים, אבל זו איננה תמונתו של זוג הציפורים הנחמד שראיתי…)

רגע של עברית

נתחיל מהשם: חכלילי פירושו אדום – כמו בפסוק "חכלילי עיניים מיין", וכך השם גם בערבית: "חומיירא" (כמו רוג'ום אל חמירי שלנו, שאכן הוצע לקרוא לו גבעת חכליל). בלטינית קוראים לציפור הזו Phoenicurus – חכלילית זנב. שימו לב לתחילית הלטינית: פניקוס, כשמם של הפניקים תושבי צור הקדמונים, יצרני צבע השני האדום.

כל זה מעיד שלא רק אני התרשמתי מהבזק הצבע. יש בארצנו ציפורים בעלות שת (ישבן) חלודי (כמעט אדום), אבל אין ציפורים שהאדום שלהם בכמות, איכות ורושם כאלה.

דו צורתיות זוויגית

שתי הציפורים שראיתי היו ללא ספק זוג, אבל גם היו בעלות מראה שונה מאד זו מזו. התופעה הזאת נקראת "דו צורתיות זוויגית", ובמקרה שלנו היא די קיצונית. בעל "כובע הגרב" השחור הוא הזכר, שרוב פניו שחורים. הנקבה בהירה הרבה יותר. לא מצאתי בתיאורים איזכור לכיפה השחורה שראיתי, אבל כשחיפשתי תמונות ראיתי שיש לציפור הזאת המון גירסאות… המשותף לכולן, וכן לשני הזוויגית (הזכר והנקבה) הוא הזנב שאדום מלמטה.

אורבת בין השיחים

רמז נוסף לזיהוי, אם כי פחות מובהק היה המקום שבו ראיתי את הציפורים המסתוריות שלי: על שיח בקרבת עצי האורן.

החכלילית אוהבת סביבת צמחים גבוהים וצפופים שמאפשרים לה לראות טרף פוטנציאלי ממרחק, מבלי להיחשף לטורפים אפשריים. היא מסתתרת בתוך השיח, וכשטרף מתאים מופיע היא מגיחה במהירות, חוטפת את הטרף וחוזרת למסתור. הטרף מורכב בעיקר מחרקים, עכבישים וזחלים.

המסע של החכלילית

קיימים מספר מינים של חכלילית עצים, וכל אחד מאלה יוצא לנדודיו בזמן קצת שונה. בתקופה הנוכחית, מאמצע ספטמבר ועד נובמבר נודד לאזורנו תת-המין המצוי מכולם: Phoenicurus phoenicurus (משהו כמו: חכלילית חכלילית).

אנחנו "גדלנו" על ציפורים נודדות ומתייחסים לנדידת הציפורים בטבעיות רבה, אבל זה לא מובן מאליו שציפורים זעירות מבצעת נדידות ארוכות מקצה אירופה ועד אלינו וגם הלאה לאפריקה. מסע הנדודים של החכלילית מתחיל בחלקים הצפוניים של אירופה ומסתיים במרכז אפריקה. בדרכה היא חוצה את הים התיכון ואת מדבר סהרה.

עופות גדולים (עגורים, לדוגמה) עוקפים מכשולים כמו ים ומדבר ועפים מעל יבשות פוריות. בניגוד להן ציפורים קטנות כמו החכלילית מעדיפות מסלול ישר, גם אם מאתגר, כי הישר קצר יותר, ולציפור הקטנה אין מאגרי שומן שיקיימו אותה בדרך ארוכה מדי.

תושביה הקדומים של אירופה לא נסעו לשום מקום ולא הכירו ארצות אחרות. התופעה של היעלמות ציפורים עם בוא החורף והופעתן מחדש באביב גרמה להם להסיק מסקנות "מדעיות" מופרכות ביותר. בין החוקרים שניסו להבין את התופעה היו גם פילוסופים גאונים כמו אריסטו, וחוקר הטבע הדגול הרומאי פליניוס. הם חשבו שעם חילופי העונה החכלילית נשארת במקומה אבל הופכת, רק למשך החורף, למין של ציפור אחרת.

לזכותם של בעלי התיאוריה ייאמר, שכאשר החכלילית שלנו עוזבת את ארצה, המקום שפינתה נתפס מייד על ידי בת משפחה אחרת שלה. אותה בת משפחה גם היא מדרימה מעט מאזורי המחיה שלה, וכמי שמגיעה מהצפון הרחוק נוח לה במיקום הקצת פחות צפוני.