מתחת לסלע צומחת לפלא… טבורית?

בהרים סביב הישוב יש שפע סלעים טבעיים. בתוך הישוב יש מסלעות, שהן מין חיקוי לנוף הטבעי. לצמחים לא אכפת. אם זה נראה כמו סלע, מרגיש כמו סלע ולח כמו סלע, זה מתאים לצמחיית סלעים.

את העלים הטבוריים (עגולים עם שקע במרכז) האלה צילמתי במסלעה של אחד הבתים ברחוב שלנו. מסלעות וותיקות יחסית, חשופות לרוחות וגשמים שמגיעים מצפון. הטבורית המצולמת כאן חוסה בצל הסלע. כשיפרח בעוד כחודשיים אולי תחשבו שמדובר באיזה קקטוס. אבל לא…

יפה וסתגלנית

באתר "צמח השדה" כתוב שטבורית נטויה היא צמח-הסלעים האולטימטיבי. מה זאת אומרת? היא גם יפה וגם מסתגלת היטב.

יפה – תסתכלו על העלים האלה, העגולים מושלמים. ברוב הצמחים קצה העלה הוא זה שמתחבר לגבעול. אצל הטבורית החיבור הוא במרכז העיגול (כמו במטריה), ומקום החיבור יוצר את השקע הטבורי. לעלים גבעול קצר, ולמעשה הם כמעט שוכבים על האדמה, ויוצרים משטח ציורי מרגיע.

מסתגלת – חפשו עלים כאלה, געו בהם. הם עבים – בשרניים, כלומר אוגרים מים. וגם – מבריקים וחלקים, כלומר מצופים בשכבה דמויית שעווה שמונעת התאדות מים.

הגנה על מאגרי מים – גם בחורף

למה הטבורית שצומחת בחורף זקוקה להגנה על מאגרי המים שלה? סביבות חיים אינן אחידות. אותו גשם שיורד על האדמה ומתאדה ממנה במהירות יכול גם לזרום לתוך תעלה, לחלחל בתוכה, והלחות שתישאר שם תספיק לצמחי חורף כדי לצמוח גם באביב ואפילו בקיץ.

ומן הצד השני, כמה מים יכולים להישמר בחריץ קטנטן בסלע? לא הרבה, כלומר סביבת הסלע מתייבשת מהר, ורק צמח שמצוייד באמצעים להגן על המים שלו יוכל לשרוד בה.

איך הטבורית הגיעה אל הסלע?

הטבורית היא צמח רב-שנתי. זה לא אומר שתראו אותה במשך כל השנה, אלא שבאותו מקום בדיוק שבו ראיתם אותה השנה, תראו אותה גם בשנה הבאה. איך? כמו אצל צמחי חורף רבים: לטבורית יש פקעת, שמסתתרת בחריץ הסלע.

איך הגיעה פקעת טבעית אל מסלעה מלאכותית? אפשרות אחת היא, שהפקעת הגיעה יחד עם הסלע, ממקומו הטבעי בהר. האפשרות האחרת, שנראית לי סבירה יותר: לטבורית יש זרעים זעירים כמו גרגרי אבק שעפים עם הרוח. כנראה זרעים כאלה נתקעו בסלע, נבטו והצמיחו פקעת זעירה, שהתפתחה עם השנים.

"מפעל מיחזור" לפחמן דו חמצני

לצמחים ממשפחת הטבוריתיים יש תכונות יוצאות דופן בעולם הצומח: זוכרים שסיפרנו על העלים שהם בית חרושת לייצור סוכר מפחמן דו חמצני ומים? ייצור הסוכר מתבצע בשעות האור, כלומר השעות החמות של היום. צמחים רבים מוותרים על ייצור סוכר דווקא בשעות השיא של אספקת אנרגיית שמש בגלל המחיר שיצטרכו לשלם באובדן מים.

מה הקשר? לצורך קליטת הפחמן הדו חמצני הצמח חייב לפתוח את הפיוניות שלו – אותם תאים דמויי שפתיים. כאשר הם נפתחים גזי הנשימה והפוטוסינתזה יכולים להיכנס אל הצמח ולצאת ממנו. גם המים מנצלים את הפתח ויוצאים מהצמח. כלומר, קליטה פחמן דו חמצני הנחוצה לצמח מלווה באיבוד מים, שעלול להיות בעייתי לצמחים שאינם חיים בסביבה לחה במיוחד.

לצמחים ממשפחת הטבוריתיים אמנם יש עלים שמוגנים מאבדן מים, אבל בנוסף לכך בצמחי הטבורית הפיוניות נפתחות דווקא בלילה, כאשר קר יותר והעלה איננו חשוף לחום השמש!

אבל רגע, מה זה שווה? הרי תפקיד הפיוניות להכניס חומר גלם לפוטוסינתזה, שמתקיימת רק בשעות האור! לטבוריתיים יש דרך לאגור את הפחמן הדו חמצני ולהשתמש בו בשעות המתאימות. ויותר מזה: גם צמחים נושמים חמצן ופולטים פחמן דו חמצני בתהליך הנשימה. רוב הצמחים פותחים את הפיוניות ופולטים את הפחמן הדו חמצני לאוויר. הטבורתיים – אוגרים את הפחמן הדו חמצני שיצרו בנשימה, ומשתמשים בו לביצוע הפוטוסינתזה. מה שנשמע כמו רעיון מובן מאליו של מיחזור, הוא כנראה חדשנות מרעישה, עובדה שרוב הצמחים לא מסוגלים לכך. נציין שיש עוד צמחים מוכשרים כאלה, למשל הצבר (כיאה לנציג הסטארט אפ ניישן), וגם הצמחים ממשפחת השושניים.

אתרי הלקטנים (שאוכלים כל דבר שצומח בשדה, למשל "בת קימא") מציינים שלעלי הטבורית יש טעם שמשתנה במשך היום. הסיבה לכך קשורה לפחמן הדו חמצני שאגור בעלים והופך בהם לחומצה. כך בשעות הבוקר, כאשר הרבה פחמן דו חמצני אגור בעלים, הם חמוצים יותר מאשר בצהרים לאחר שהצמח השתמש ברוב הפחמן הדו חמצני שלו.