צילום: Jared Davidson, מאגר Freerange Stock
בדרך כלל אני משתפת אתכם בדברים שכל אחד יכול לראות בסביבה הקרובה לנו. גם את מה שאתם רואים כאן כל אחד יכול לראות, בעיקר אם הוא אדם שנמצא בשדה יום יום, וגם יודע להתבונן! כמו אמיר, השכן החקלאי שלי, שמסתבר, יורד לפעמים מהטרקטור וגם מזיז אבנים. וזהז מה שהוא מצא: עכביש אלמנה שחורה ענקי באורך 2.5 סנטימטרים.
עכבישה, למען האמת.
למען הסר ספק: יש גם זכרים של אלמנה שחורה, אבל הם די קטנים וגם יותר נדירים מפני שהם נוטים לאלמן את בנות זוגם (שאחראיות לכך, מפני שהן אוכלות אותם אחרי ההזדווגות. אגב, מעשה שאופייני לרבים ממיני העכבישים וגם לחלק מהחרקים).
זהירות, ארס
כל עכביש הוא ארסי, אבל לא כל עכביש הוא מסוכן לנו. תפקיד הארס הוא לשתק את הטרף, שהוא בדרך כלל חרק קטן, כך שגם אם נספוג את מלוא שלפוחית הארס של העכביש, לספוג כמות קטנה יחסית לגודל גופנו.
במקרה של האלמנה השחורה מדובר בארס שמסוכן לנו גם בכמויות הקטנות. זה ארס שמשפיע על מערכת העצבים ומשתק אותה.
איך נראית אלמנה שחורה?
לפני שאתם נכנסים להיסטריה מכל עכביש, נבהיר שקל לזהות אלמנה שחורה. זהו עכביש כדורי עגול במיוחד, ושחור במיוחד. לחלק מעכבישי האלמנה השחורה יש גם נקודות אדומות על הגב ו/או פס אדום על הבטן. לא לכולם.
זוכרים את אמיר החקלאי? הנה טיפ ממנו: איך מוצאים אלמנה שחורה? היא בונה רשת קורים רק סביב אבנים, לא סביב צמחים, והקורים קשוחים במיוחד. אפשר לזהות את הרשת שלה גם לפי מזבלת החיפושיות חסרות הראש שיש לידה!
מדוייק. מטווה קורים של אלמנה שחורה רובו מוסווה מתחת למחסה כלשהו, אבל לחיזוק, העכבישה מוסיפה בשוליים שרידים מהמזון שכבר אכלה – כל מיני חרקים ובמיוחד חיפושיות, חגבים ועקרבים.
אלמנה שחורה – הדור הבא
מצאתם מטווה כזה והצצתם פנימה? אולי תראו תלויים מהתקרה כדורי קורים לבנים צהבהבים. אלה פקעות ביצים, ובהן מתפתח הדור הבא.
לאחר בקיעת התינוקות ("ביקעונים") הם עוד מתפתחים קצת בצל המחסה של האם, ולאחר מכן משחררים קור קטן והופכים לעפיפון… מכאן תיקח אותם הרוח, עד שימצאו מקום מחסה חדש ופרטי בשבילם. במקום הנחיתה המתאים תבנה האלמנה השחורה הצעירה קן, וממנו לא תזוז עד סוף חייה. בתנאי, כמובן, שהקן המקורי לא נפגע.
עובדות אלה מחברות אותנו לטענה של אמיר, שקורי האלמנה השחורה לרוב נשענים על גוף דומם וקבוע כמו אבן, ולא על צמח.
איך האלמנה השחורה משיגה מזון?
כבר רמזנו שהאלמנה השחורה אוכלת כל מיני חרקים, וגם מרבי רגליים וכדומה. תודות לרשת החזקה במיוחד שלה, נתפסים בה (נדבקים) גם חרקים גדולים יחסית. חרק שנלכד מנסה להשתחרר ומרעיד את הקורים. העכבישה חשה בתנודות, יוצאת ממחבואה ומזריקה את הארס המשתק.
התהליך עד שיתוק מוחלט הוא לא נחמד, ונמשך כעשר דקות. אמנם החרק לכוד ברשת, אבל ליתר ביטחון העכבישה אוחזת בו בחוזקה עד שהוא משותק (אבל עדיין לא מת). עכשיו היא מושכת את הטרף אל מקום מסתור, מחדירה לגופו אנזימים שמעכלים את גופו בתוך השלד החיצוני (הקליפה הקשיחה של החרק), ושותה בנחת את ה"שייק" שנוצר.
זה, מן הסתם, היה גורלן של כל החיפושיות חסרות הראש שאמיר דיווח עליהן. אגב, נבהיר שהעכבישה לא מורידה להן את הראש. פשוט לאחר שכל התוך נלגם, נשאר השלד החיצוני הריק, וכשאין חיבור טוב של שלד הראש עם שלד הבטן, אז הראש כנראה נופל בנפרד.
בלי פאניקה
הרגעה לקוראי הבלוג שלי שלא גרים באזורים מדבריים: אלמנה שחורה היא עכביש של אזורים צחיחים ומדבריים, ונדיר למצוא אותה בסביבות אחרות.
חצי הרגעה: הארס של אלמנה שחורה יוצר התכווצות ממושכת של השרירים ברוב חלקי הגוף. וכן, זה ממש ממש כואב. אבל בני אדם הם גדולים, וכמות הארס שיש לאלמנה השחורה בדרך כלל לא מספיקה כדי להרוג אותנו. בבית החולים יתנו לננשך משככי כאבים וישימו אותו בהשגחה, ליתר ביטחון.
ועוד חצי הרגעה יחד עם עצה ואזהרה: לאלמנה השחורה אין סיבה לתקוף אותנו. היא תעשה את זה רק אם תחוש מאויימת. מכיוון שרבות המאלמנות השחורות חיות מתחת לאבנים (סביבה קרירה ומוגנת), אם תרימו אבן ביד חשופה העכבישה (או כל יצור אחר שחי מתחת לאבן) עלולה להרגיש מאויימת ולנשוך לצורך הגנה עצמית. קל להימנע מכך: אם אתם ממש צריכים להרים אבן אף פעם אל תתקעו את האצבעות מתחתיה.
